נועם הליכותיו של אורי אורבך, הכבוד שהקרין לכל אדם, הדרך יוצאת הדופן שבה השתלבו אצלו נינוחות ושובבות, כל אלו לא באו במקום עמוד שדרה יציב. “זה שאני נחמד זה לא אומר שאני מתון”, ציטט אותו עמית סגל בהספדו. אני מבקש לספר סיפור קצר על עמוד השדרה, סיפור יוצא דופן בנוף הממשל הישראלי.
הרקע הוא פשוט: הרשות לשירות לאומי דחתה בקשה של ארגון “שוברים שתיקה” לקבל מימון מהמדינה לתקן של מתנדב שירות לאומי. הסיבה המרכזית לדחייה הייתה שפעילות הארגון לא יכולה להיחשב “רווחה חברתית”, כנדרש בתקנות. ח”כ גלאון מיהרה לפנות ליועמ”ש, והלה פרסם חוות דעת השוללת את החלטת הרשות, ומורה לה לאשר ל”שוברים שתיקה” תקן של מתנדב שירות לאומי.
אורבך, השר הממונה על הרשות, כתב בתגובה מכתב קצר ומנומס שבו הוא דוחה באדיבות את עמדת היועמ”ש: “אינני מוצא כל דרך לראות בפעילות הארגון שום ‘רווחה חברתית’. אדרבה, לקרוא למחאה פוליטית מסוג זה בשם ‘רווחה חברתית’ יש בכך משום נשיאת שם הרווחה לשווא. בפעילותו מוציא הארגון דיבת ישראל רעה, ובייחוד את דיבתו של צה”ל וחייליו. על רקע ההקבלה שיצר המחוקק בין השירות הצבאי והשירות הלאומי, הכרה בפעילותו של הארגון כ’שירות לאומי’ תהווה פגיעה חמורה בצה”ל ובחייליו. היא תעמוד בניגוד לצדק הטבעי, לשכל הישר, ולחובת מדינת ישראל כלפי חייליה. לכך לא יכולה הרשות לשירות לאומי-אזרחי לתת יד”.
הסמכות עוברת לידי מי שאין לו אחריות
אבל האמת היא שהסיפור המעניין כאן הוא לא “שוברים שתיקה” אלא מערכת היחסים בין הממשלה, נבחרי הציבור, ובעלי הסמכות החוקית, לבין היועץ המשפטי לממשלה.
בעשורים האחרונים התרגלנו לכך שהיועמ”ש הוא סמכות ההחלטה העליונה בשירות המדינה. הפוסק האחרון בכל סוגיה. וממעמד של פוסק עליון הפך היועמ”ש לרשות שלטונית עצמאית, שילוב של רשות מבצעת ושופטת. רשות שמוציאה צווי-מניעה וצווי-עשה לנבחרי הציבור ולמערך הציבורי כולו, ולמעשה מנהלת כל דבר במדינה, בלי כל מקור הסמכה בחוק.
מילא שאנחנו התרגלנו. הבעיה היא שגם המערכת הממשלתית התרגלה. לא התרגלה, התמכרה. למקבלי ההחלטות נוח שמישהו אחר יקבל את ההחלטות בשבילם. כך תמיד יוכלו לומר שזה לא הם: היועמ”ש לא אישר. ואת היועמ”ש אף אחד לא יאשים בכך שתהליכים תקועים, רפורמות נעצרות, והבירוקרטיה משתלטת. הוא בסך הכול נתן חוות דעת משפטית. כך עוברת הסמכות לידי מי שאין לו אחריות. זה כל הסיפור.
התהליך הזה הפך את הממשל הישראלי לחריג ללא אח ורע בעולם הדמוקרטי. מחקר של ד”ר אביעד בקשי מ’פורום קהלת’ שיפורסם בקרוב השווה בין הייעוץ המשפטי בישראל למקובל במדינות אחרות בשורה ארוכה של פרמטרים. המסקנות מראות ששיטת המשפט המינהלי הישראלית היא חסרת תקדים: הנחיות היועמ”ש נתפסות כמחייבות, הן מפורסמות לציבור, היועמ”ש אחראי לבדו על עמדת המדינה בבתי המשפט ואין לשרים יכולת לפנות ליעוץ משפטי מקביל במידה שהם מתנגדים לדעתו.
חוות הדעת ששלחה המשנה ליועמ”ש בעניין שוברים שתיקה היתה דוגמה נהדרת. מכל שורה ממנה עלה איך תופסים היועמ”ש והכפופים לו במשרד המשפטים את עצמם כבעלי הסמכות, כשופטים ומוציאים לפועל גם-יחד. “מאחר שלעת הזו, לא הוצגה בפניי תשתית ראייתית… טעם זה של ההחלטה אינו יכול לעמוד”. עליך (בעל הסמכות לפי הדין) להתכבד ולהציג בפניי (בעל הסמכות האמיתי), אחרת החלטתך בטלה. אם לא תתייחס בהקדם למכתבי, סיים היועמ”ש, “דינה של ההחלטה יהיה להתבטל ובמקומה על מנכ”ל הרשות לאשר את הבקשה שבענייננו ולהכיר בארגון כגוף מפעיל”. שימו לב לטון שבו פונה יועץ משפטי ללקוחו, ושימו לב לתוצאה. היועמ”ש כבר מזמן לא מייעץ, ואפילו לא מחווה דעה. הוא מחליט שההחלטה תתבטל ובעל הסמכות יחויב לפעול בניגוד לעמדה שגיבש.
ומעבר לטון ולתוכן, את חוות הדעת שלח היועמ”ש לכל אמצעי התקשורת בישראל. זו איננה פרקטיקה תמימה. היועמ”ש מגיש את כל הטיעונים המשפטיים לצד השני, מסנדל את רשות השירות הלאומי בבית המשפט, ומחסל את האפשרות
שראש הרשות יחשוב לפעול אחרת. בעולם נורמלי תפקידו של יועץ הוא להגיש את חוות דעת דיסקרטית, להשיב לפונה (ח”כ במקרה שלנו) באופן לקוני, ובכך מסתיים תפקידו. הרי גם לאחרון האזרחים נתונה הזכות לחיסיון עו”ד-לקוח.
אז השר אורבך לא נבהל ולא התרגש מכל זה. היועמ”ש כתב לו חוות דעת לא משכנעת, אז הוא לא השתכנע. “אינני מקבל את האמור במכתבך”, כתב למשנה ליועמ”ש, והמשיך בשלו. אולי השר עם השלייקס ירשם בספרי ההיסטוריה כמי שהתחיל לרפא את שיטת הממשל בישראל.
המאמר פורסם לראשונה באתר nrg
