טוענים שבית המשפט, ובעיקר נציגו ברשות המבצעת, היועמ״ש לממשלה, משתמשים בעילת הסבירות לפסול פעולות של הרשות המבצעת רק במקרים של חוסר סבירות קיצוני ובעיקר כדי להגן על זכויות האדם. בשנת 2019 חזינו בדוגמה מובהקת לעניין.
בשנת 2019, הסתיימה כהונתו של פרקליט המדינה, שי ניצן, והיה צורך להחליפו. שר המשפטים דאז, אמיר אוחנה, ביקש למנות פרקליט מדינה חדש. היועמ״ש אביחי מנדלבליט עמד על המשמר וקבע שלא ימונה פרקליט מדינה בתקופת ממשלת מעבר. אמנם, מנדלבליט הוקלט כשהוא אומר, כמשיח לפי תומו, שפרקליט המדינה המכהן ״מחזיק אותי בגרוני״, אבל ידוע שבעלי מקצוע במערכת המשפטית מורמים מעל זוטות כ”ניגודי עניינים”. מנדלבליט הבחין שטובת הציבור היא ששר משפטים בממשלת מעבר לא ימנה פרקליט מדינה.
והוא צדק, כמובן. בית המשפט כבר קבע שממשלת מעבר לא יכולה לנטרל את הממשלה הבאה באמצעות פעולות בעלות השלכות לטווח הארוך. אמנם, אין רמז לזה בחוק, אבל בפשטות לא סביר להתנהל אחרת. גבולות מתחם הסבירות אינם תמיד ברורים להדיוטות, שופטים ויועמ”שים לעומתם כן מחזיקים במומחיות הזו. למשל, למנות את דורית ביניש לבית המשפט העליון בממשלת מעבר – עמוק בתוך המתחם. לכנס את הוועדה לבחירת שופטים כדי למנות את רות גביזון לאותו תפקיד בדיוק – אופס, מחוץ לתחום. ביבי מבקש לסגור את האוריינט האוס בממשלת מעבר – די, מחוץ למתחם הסבירות. לפיד רוצה לוותר על מים טריטוריאליים של ישראל לטובת לבנון פחות משבוע לפני בחירות – מה סביר מזה? מדובר באומנות, אל תנסו בבית.
ואם מנדלבליט טוען שאסור למנות פרקליט מדינה בממשלת מעבר, זו האמת לאמיתה, כך קובע בית המשפט. למה לבזבז זמן יקר בעתירות? בכל מקרה היועמ״ש הוא ראש ועדת האיתור לפרקליט המדינה, כך שלא היה להן סיכוי.
שר המשפטים לשעבר, אמיר אוחנה, הבין את כללי המשחק וביקש רק למנות פרקליט מדינה זמני. החוק קובע במפורש שמינוי זמני כזה נתון לסמכותו הבלעדית. אבל לא אלמן ישראל. היועמ״ש קבע שמתחם הסבירות לא סובל מינוי פרקליט זמני שלא על דעתו. יתרה מזו, דעתו היא שכל מינוי שאינו מומי למברגר, ורק הוא, חורג ממתחם הסבירות באופן קיצוני.
תארו לעצמכם מה היה קורה במדינת ישראל לולא עילת הסבירות וייעוץ מחייב של היועמ״ש. פוליטיקאי כמו אמיר אוחנה היה ממנה על דעת עצמו פרקליט מדינה ללא פיקוחו המפוכח של המבוגר האחראי מנדלבליט (ושומו שמיים, אולי גם הפרקליט הבא היה מחזיק את מנדלבליט בגרונו). זו פוליטיזציה של המערכת המשפטית.
וכאילו להוכיח את התיזה, הלך אוחנה ומינה את אורלי בן ארי לפרקליטת המדינה במינוי זמני, על אפו וחמתו של היועמ״ש, ממש כאילו היא מומי למברגר. הדמוקרטיה המהותית לא יכולה לסבול עזות פנים כזאת, מה יהיה עם המיעוטים המוחלשים? וכבוד השופט מני מזוז, בתור שופט תורן, הזדרז להוציא צו נגד המינוי הזמני הבלתי-סביר-באופן-קיצוני ממש רגע לפני טקס כניסתה לתפקיד של בן ארי.
אבל אוחנה התעקש. הוא מינה את דן אלדד כפרקליט המדינה במינוי זמני. בג׳סטה ממש לפנים משורת הדין, מנדלבליט ובית המשפט נתנו לאלדד לכהן בתפקיד במשך 90 ימים. ישחקו הנערים לפנינו. בתום התקופה, כשמדינת ישראל עדיין בתקופת ממשלת מעבר, אוחנה הגזים לגמרי והאריך את כהונתו של אלדד בעוד 90 ימים.
וכאן רווח והצלה באו ממקום אחר. קבוצה של עשרה עורכי דין, שיש להם זכות עמידה בפני בית המשפט בעניין זה מתוקף היותם בעלי דופק, עתרו נגד המינוי הזמני. כבוד השופט מני מזוז הגדיל ראש ופסק שלא רק שהמינוי הזמני של אלדד לא יוארך, אלא – מבלי שהעותרים כלל ביקשו – ששר המשפטים אוחנה מנוע מלמנות מועמד כלשהו לתפקיד, ולא משנה מי.
אז בסוף מנדלבליט נטל לעצמו, בנוסף לסמכויותיו כיועמ״ש, את כל הסמכויות של פרקליט המדינה (״אין קושי להקים חיץ אטום והרמטי״) למשך שמונה חודשים. הרי טובת המדינה מחייבת ואין לעוסקים בצרכי ציבור הלוקסוס לסרב, עד שגנץ מינה פרקליט, ובא לציון גואל.
אז בפעם הבאה שאיזה יריב לוין או חוקר מפורום קהלת אומר לכם שצריכים להגביל את השימוש בעילת הסבירות או שהייעוץ צריך להיות ייעוץ בלבד, תזכירו להם את המקרה הנפלא הזה – שימוש מושלם בעילת הסבירות וייעוץ מחייב להגנה על זכויות המיעוטים, על הדמוקרטיה המהותית, ועל הצדק הקוסמי, לא?
