השבוע התפרסמו בעיתונות כמה הצעות לשינוי בדרך פעולתה של גלגלצ. הצעות אלו נולדו בעקבות יוזמתה של שרת התרבות מירי רגב לגוון את הרכב רשימת ההשמעה (“פלייליסט”) בשידורי התחנה, כך שיושמעו בה יותר שירים עבריים בכלל, ויותר שירים בסגנון ים-תיכוני או מזרחי בפרט.
הצעה אחת, שירדה מהר מהפרק, כוללת תכנית להקמת תחנה צבאית נוספת, שלישית במספר, שכל לוח השידורים שלה יוקדש להשמעת מוזיקה עברית. הצעה אחרת עוסקת בהגדלת כמות השירים העבריים המושמעים בתכניות השונות, ואילו ההצעה השלישית – עניינה שינוי הרכב “ועדת הפלייליסט”, שקובעת את רשימת השירים המושמעים.
ודאי שאלתם את עצמכם: מהו בעצם אותו “פלייליסט”? או במילים אחרות, מי קובע לנו מה השיר שיתנגן לנו בראש בשבוע הקרוב?
ובכן רשימת השירים המושמעים בתחנה בין השעות שש בבוקר ועד עשר בלילה נקבעת על בסיס שבועי – בכל יום רביעי מתכנסת “ועדת הפלייליסט” על-מנת להאזין לשירים חדשים מישראל ומהעולם. בהצבעה פנימית היא קובעת אילו שירים מתוכם יושמעו החל מתום הישיבה ועד לישיבה הבאה, כעבור שבוע; אילו שירים ותיקים ישארו, באיזה מינון הם יושמעו ובאילו תכניות. שירים יכולים להיות מושמעים על בסיס יומי – עד שלוש פעמים ביום – או בתדירות נמוכה יותר. שיר חדש נכלל ברשימת ההשמעה בין שלושה לחמישה שבועות כשתדירות השמעתו הולכת ופוחתת עם הזמן.
העניין שמעורר הרכב רשימת ההשמעה של גלגלצ מובן. זוהי תחנת הרדיו המואזנת בישראל. לא בכדי נאבקו מאיה בוסקילה ויוצרים אחרים למען השמעת שיריהם בתכניותיה של התחנה. כמו כן, גלגלצ ממומנת לא רק מכספי חסויות אלא גם מכספי ציבור דרך תקציב הביטחון. על-פי הנתונים שהצלחנו להשיג, בתחילת העשור תקציב התחנה עמד על 12 מיליון ש”ח – 2 מיליון שקלים מתקציב המדינה ועוד כ-10 מיליון מחסויות. לפיכך גלגלצ נתפסת כתחנה ציבורית, ואין זה מפתיע שאותו חלק בציבור שאוהב מוזיקה מזרחית מצפה מראשי התחנה להשמיע יותר שירים בסגנון זה.
בשביל מה בכלל צריך את זה?
אולם סוגית הרכב רשימת ההשמעה (כמו גם סוגית עלותה של התחנה) היא משנית ביחס לשאלה גדולה וחשובה יותר, שלא זכתה לתשומת לב ציבורית מספקת ושממנה נגזרות שאלות נוספות: מדוע יחידה בצבא הגנה לישראל צריכה לעסוק בהפעלת שידורי מוזיקה, כמו גם בדיווחי תנועה ובמאבק לאומי בתאונות הדרכים?
שאלה זו הייתה צריכה להישאל כבר בשלב שבו הועלה הרעיון להקים את התחנה. כאשר הוקמה גלגלצ בשנת 1993, בשיתוף פעולה בין גלי צה”ל לבין הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים במשרד התחבורה, היא נועדה לשדר מוזיקה של “אמצע הדרך” ולהשמיע תשדירים למאבק בתאונות הדרכים ודיווחי תנועה. גם אם יש ביקוש לשידורי מוזיקה קלה בקרב חיילי צה”ל, צריך היה לתהות האם ישנה הצדקה להקצאת תדר נוסף לצה”ל על חשבון מפעילים אזרחיים על מנת להיענות לביקוש זה? האם לא ניתן היה להגדיל את מספר תכניות המוזיקה בגל”צ עצמה? יותר מכך, האם לא ניתן היה לספק ביקוש זה באמצעות ערוצי שידור אזרחיים – ציבוריים ומסחריים כאחד?
באשר למאבק בתאונות הדרכים ולדיווחי התנועה, הרי שאם ישנו צורך להיאבק בתאונות הדרכים בצה”ל ומחוצה לו ולעדכן את הנהגים על המצב בכבישים, האם הכרחי לעשות זאת באמצעות ערוץ רדיו צבאי נוסף? האם לא יכול היה משרד התחבורה לקנות זמן פרסום בערוצי השידור הציבוריים והמסחריים? האם לא יכול היה הפיקוד הצבאי להיאבק בתאונות בצה”ל באמצעות שידור תשדירים בגל”צ עצמה?
כמו כן, יש לציין שתי בעיות נוספות. האחת היא העובדה שעל אף היותה של גלגלצ ערוץ שידור צבאי, מוקצות כיום בלוח השידורים השבועי שלו שש שעות בלבד להעדפות הרדיופוניות של חיילי צה”ל – במסגרת התכנית “קולות החיילים”. בנוסף, הפופולאריות של התחנה הביאה למצב אבסורדי שבו עורכים מוזיקליים בתחנה צבאית במדינה דמוקרטית השפיעו ומשפיעים במידה ניכרת על תעשיית המוזיקה המקומית באמצעות ההחלטה אילו שירים של אילו אמנים יושמעו במסגרת הפלייליסט ואילו לא.
אף שההכרעה בדבר זכות קיומה של גלגלצ בתוך צה”ל פשוטה יותר מההכרעה בדבר קיומה של גלי צה”ל בכללותה, נראה שרבים ממעצבי דעת הקהל מקבלים ללא עוררין את החיבור המשונה בין גלגלצ לצה”ל משל היה חוק טבע. במקום להקדיש משאבים לעיסוק בהרכב הפלייליסט של התחנה ובהרכב הוועדה שקובעת אותו, טוב יעשו מקבלי ההחלטות בצה”ל, בממשלה ובכנסת אם ייתנו לה “תעודת שחרור” מהצבא ויפה שעה אחת קודם.
המאמר פורסם לראשונה באתר מידה
קראו גם: גל”צ מחפשת נ”צ
