בשבוע שעבר דווח על השעיית החתימה על הסכם התרבות עם האיחוד האירופי, שתוכננה למחרת יום הכיפורים. יש לברך על כך, שכן הסכם זה היה הופך את אזרחי ישראל הגרים בקצרין, אריאל ופסגת־זאב לאזרחים סוג ב’, לפחות מבחינת זכאותם לצרוך תרבות. ההסכם שאמור היה להיחתם עם האיחוד האירופי היה מפלה באופן רשמי וממוסד את כל מי שגר מעבר לקו הירוק, כולל רמת הגולן, העיר העתיקה והשכונות שנבנו בבירת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים.שר התרבות חילי טרופר מסרב להודות שאלה ההשלכות של החתימה על ההסכם. בשורות הבאות אסביר מדוע הוא טועה ומדוע יש לא רק להשעות את החתימה אלא להוריד אותה כליל מסדר היום.
מדובר בחתימה חדשה, חסרת תקדים. בשנת 2017 סירבה הממשלה במפורש לחתום על ההסכם הזה בדיוק בגלל הסוגיה הטריטוריאלית. אומנם בקיץ האחרון דווח על החלטת הממשלה להתקדם עם ההסכם, אך ההחלטה נגעה רק לעצם קיום המשא ומתן.
תחת לחץ מדיני כבד בהרבה חתמה ישראל על תוכנית הורייזן 2020, תוכנית למימון מחקר מדעי שגם בה יש אפליה טריטוריאלית. אך אין סיבה לחזור על טעויות. יתרה מכך, הסכם התרבות חמור מהסכם הורייזן מכיוון שההסכם המדעי הפלה “רק” מוסדות מדע, כך שאוניברסיטת אריאל למשל לא יכלה לקבל מימון של האיחוד האירופי, ונזק כזה הממשלה יכולה לפצות. אולם מימון תרבות נוגע לצרכנים. כל מה שהאיחוד האירופי ישתתף במימונו במסגרת ההסכם לא יוכל לפעול בעיר העתיקה בירושלים או בקצרין. הדבר ייצור אפליה האסורה על פי החוק בישראל.
נוסף על כך, ההסכם המדעי היה בתחום תחרותי ביותר שבו מדינות נאבקות על עליונות מחקרית ומדעית. ועם כל הכבוד, אין זה המצב בתחום המחול או האומנות הפלסטית, למשל.
חשוב מכך, מאז החתימה על הורייזן 2020 זכתה ישראל בהישגים מדיניים שעליהם נאבקנו קשות: למשל חוקים נגד ה־BDS שעברו במדינות רבות בארה”ב ואוסרים חרם על ההתנחלויות; ההכרה האמריקנית בירושלים וברמת הגולן; והשינוי במדינות האמריקנית שהביא לאישור מצידם למימון מוסדות מחקר ביהודה ושומרון.
חתימה על הנוסח הרגרסיבי הזה כעת יסיג את ישראל מבחינה דיפלומטית לפחות עשור ויחליש את החוקים נגד ה־BDS והפעולות נגד החרם. איך יכולים פעילים אמריקנים לדרוש ממדינות בארה”ב להעניש את בן־אנד־ג’ריז על סירובם למכור מעבר לקו הירוק, אם מדינת ישראל עצמה תסכים שהאירופים ישלמו לתיאטראות בישראל לעשות בדיוק את זה?
לאחר הורייזן 2020 פעל האיחוד האירופי מיד לעגן את ההפרדה בין השטחים שבתוך ומעבר לקו הירוק, בהחלטה 2334 הזכורה לרע של האו”ם. מנהיגים ישראלים, כולל ההנהגה הנוכחית, טוענים שהם נחושים להיאבק בהחלטה 2334. אי אפשר לעשות זאת בעוד שממשלת ישראל חותמת על הסכם שמממש למעשה את החלטת האו”ם.
תמורת הנזק הזה מעניק ההסכם לישראל חופן צנוע מאד של אירו – כמה מיליונים בשנה. על ישראל לשלם על ההסכם 33 מיליון אירו, והמימון שמוערך שתקבל אם תחתום, הוא של כ־50 מיליון על פני שבע שנים – כלומר, 17 מיליון אירו נטו בלבד.
חתימה על הסכם התרבות היא מעשה תקדימי שכמוהו לא נעשה בעבר. הוא יפגע בתומכי ישראל הנאבקים ב־BDS, יחליש את הטענות של ישראל נגד משמיציה, יגרום להפליה אסורה של כ־800 אלף מאזרחיה – וכל זה עבור תמורה זעירה. זו טעות קשה, שעוד אפשר להוריד מסדר היום.
