בשבוע שעבר פורסם מאמר שביקש לשכנע את הקוראים כי קיימת חובה לתקצב גופים הקוראים לבזות ולהשמיד את המדינה ואת סמליה. כשקראתי את המאמר, נזכרתי בסבא שלי שהיה אומר שראש פתוח זה חשוב אבל צריך להיזהר שהשכל לא ינזול החוצה. קצפו של הכותב יצא כנגד החוק שמקדמת שרת התרבות המבקש למנוע תמיכה ממי שפוגע במדינה וסמליה. הכותב קבע שהחוק החדש גרוע פי אלף מחוק הנכבה בשל פגיעתו הרעה בחופש הביטוי. לטענתו, גם אין למנוע תקצוב על רקע שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בשל העמימות שבהגדרה והפרשנויות השונות שהיא סובלת. כזכור רגב הניחה את הצעת החוק לאחר שנודע שאזרחי המדינה מממנים את תאטרון אל מידאן. תיאטרון זה העלה הצגות של “גיבורי תרבות” כמו וואליד דקה שרצח את החייל משה תמם. בנוסף, מקיים התאטרון אירועים התומכים בטרוריסטים ובהתנגדות אלימה למדינת ישראל. הכול כמובן בשם חופש הביטוי ובמימון אזרחי ישראל. העובדה שחוק פוגע בחופש הביטוי לא הופכת אותו לאנטי דמוקרטי. מדינה דמוקרטית נדרשת להחליט כיצד ייושמו זכויות אדם וחירויות בשטחה. לא פעם נדרש איזון בנוגע לאופן מימוש הזכויות תוך הגבלת תחולתן ותוך פגיעה מוגבלת בזכויות ואינטרסים אחרים. זאת הסיבה לכך שגם במדינות דמוקרטיות קיימים חוקים הפוגעים בזכויות אדם ואזרח- באופן מידתי שנועד להגן על תכלית ראויה שחשובה למדינה. כך מטילה המדינה מגבלות על חופש התנועה של אזרחיה בכדי לאפשר את חופש ההפגנה, פוגעת בחופש הקניין של בעלי מקרקעין בשל שיקולי נוף ותכנון עירוני או מגבילה את חופש הביטוי במקרים כמו חוק הנכבה והחרם.  

חופש המימון

אך בניגוד לחוקי הנכבה והחרם שבהם איזן המחוקק בין חופש הביטוי לזכותה של המדינה להתגונן מפני מי שפועלים נגדה. קביעת קריטריונים הקובעים כי לא יוענק מימון מלכתחילה לגוף שלא עומד בהם אינה פגיעה בחופש הביטוי. שכן מניעת מימון מלכתחילה אינה סנקציה השוללת מימון שכבר הוענק. אין לאף גוף זכות קנויה לקבלת מימון. הדבר נקבע בעבר בבגץ ובפסקי דין בארה”ב. רק לפני חודש חזר בית המשפט בארה”ב על קביעה זאת תוך הבחנה בין שאלת חופש הביטוי של היוצר, לבין שאלת חופש המימון של המדינה, שרשאית לקבוע למי להעניק תמיכה- כל עוד היא מאפשרת ליוצר לפעול במימון פרטי. במדינה שסובלת מטשטוש ערכים ומסטנדרט כפול מבקשים לשכנע אותנו שמה שמקובל בארה”ב אינו דמוקרטי בישראל. בנוסף מבקשים בשם ההגנה על הדמוקרטיה לקבוע כי בשל הפירושים השונים שעלולים לסבול ערכי היסוד של המדינה, מחויבת המדינה לנהוג בניטראליות קיצונית. מדינה דמוקרטית אינה חייבת לפגוע בעצמה. זכותה המלאה לקבוע מדיניות מימון על פי ערכי היסוד שמנחים אותה. למרות העמימות חוקים רבים במדינה מקימים חובת פעולה לאור עקרונותיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. ביניהם – חוק יסוד הכנסת ושלילת הזכות להיבחר ממי ששולל את ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, חוק החולה הנוטה למות, חוק חינוך ממלכתי וחוק התרבות והאמנות. יש התנהגות שמוסכם כי היא שוללת את זכותה של המדינה מלהתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית ומותר למדינה לקבוע כי אינה ממנת את מי שמקדם שינוי ערכים קיצוני זה. הניסיון להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה על חשבון היותה מדינת היהודים, למחוק את הסממנים היהודיים שלה ולבטל את חוק השבות וההמנון הוא כזה. הטלת חובת מימון גם לתכנים פוגעניים בשל העמימות הטמונה בפרשנותם של ערכי היסוד של המדינה כיהודית ודמוקרטית דומה למי שקובע כי בשל הקושי שבהגנה על גבולותיה הפיזים של המדינה יש לפתוח את גבולותיה לרווחה, תוך הענקת סיוע למי שמבקשים להסתנן אליה לשם פגיעה באזרחיה. לא. אין כל חובה לממן את מי שקורא להשמדתנו ומערער על הערכים עליהם נוסדה המדינה. המצאת חובת מימון למי ששוללים את קיומה של המדינה כיהודית ודמוקרטית או מבזים אותה אינה דמוקרטיה ואינה תרבות לכל היותר היא מעידה על ראש פתוח, פתוח מדי.    המאמר פורסם לראשונה באתר YNET