כמי שתפקידו לעקוב אחרי מדיניות הממשלה בתחום שירות המדינה ובתחום הפחתת נטל הרגולציה, אחתום על כל מחמאה שנתנה מירב ארלוזורוב לאהוד פראוור (“זהו האיש המשפיע ביותר לטובה בממשלה, שלא שמעתם עליו מעולם”, 29 ביולי), ראש האגף לממשל וחברה במשרד ראש הממשלה; איש צנוע, עם גישה של מה־בכך כביכול לעבודתו, שאינו מושך תשומת לב עד שאתה מתחיל להבין כמה משתנה מסביבו, בגללו.
ארלוזורוב מכנה את פראוור “פקיד מקצועי, משרת ציבור (civil servant) במונח הבריטי”, אך הוא אינו כזה. פראוור הצנוע והמצוין, שהיה בעבר קצין בצה”ל ואחר כך מנהל בית ספר תיכון, הוא מינוי פוליטי. שום דבר ברזומה לא העיד על כשירותו לתפקיד לפי הקריטריונים הנהוגים בנציבות שירות המדינה; צריכים להכיר אותו מקרוב. ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט מינה אותו. בנימין נתניהו השאיר אותו בתפקיד, והפקיד אותו על השינויים העמוקים הנעשים בנוהלי העבודה בממשלת ישראל בשנים האחרונות.
מי שהיה צומח בתוך המערכת כ–civil servant אמיתי מעולם לא היה מפרסם באתר הרגולציה הממשלתית, בנוסח קריר ולקוני, דו”ח שנתי על יוזמת הדה־רגולציה של הממשלה המציין אילו משרדי ממשלה עמדו ביעדי הפחתת הרגולציה ואילו מהשרים ומהפקידים המשרתים אותם נכשלו כישלון חרוץ. זה לא מתאים לדנ”א של civil servants אמיתיים. משרתי ציבור מקצועיים אינם אוהבים שינויים, ודאי לא כאלה העשויים לפגוע בעוצמתם, והאינסטינקט שלהם הוא לסכל אותם.
המבקש לראות דוגמה לכך מוזמן לפתוח את “דו”ח הצוות לשיפור עבודת המטה ויכולות הביצוע של משרדי הממשלה” מ–2013. המבוא לדו”ח מציין כי הוא כולל ארבעה פרקים העוסקים כל אחד בסוגיה חשובה: רפורמה במבנה התקציב, רפורמה ביחסי הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה, מנגנון ליישוב מחלוקות בין משרדים, ורפורמה בתהליכי רכש ומכרזים. אך בפועל, הדו”ח כולל רק שלושה פרקים, לא ארבעה. יד נעלמה גנזה את הפרק העוסק בשיפור יחסי הייעוץ המשפטי למשרדי הממשלה.
ארלוזורוב טוענת כי “הפוליטיקאים נרתעים מהמקצוענות הגוברת של הפקידים, ועושים ככל יכולתם לקעקע את מעמד הפקידות”, ומציינת את ועדת שקד־לוין העוסקת במינויים בכירים בשירות המדינה כדוגמה לכך. קשה להבין על מה קביעות אלו יכולות לסמוך. דו”ח טרכטנברג דווקא ציין את נטיית הפקידות הקבועה לחסום ולבלום, להעדיף אי־עשייה על יוזמה, תוך סיכול ניסיונות הדרג הנבחר להיענות לדרישות הציבור שבחר בהם, וקבע כי “במקום שבו מצטבר כוח רב בידי פקידות קבועה מתפתחת תרבות של קשרים והעדפה למקורבים”.
אחת המסקנות שיש להסיק מדו”ח טרכטנברג היא שליד פקידות מקצועית ומנוסה, יש לאפשר לדרג הנבחר לבצע מינויים כדי ליצור מערכת שירות מדינה הנענית יותר בקלות לדרישות המדיניות של הנבחרים. לפעמים אף כדאי לאפשר לשר אקטיבי לסלק פקיד סרבן מדרכו, אולי על ידי הזזתו למקום ולתפקיד אחר. הרפורמה בשירות המדינה, האמורה לנהל את התפקידים הבכירים בשירות המדינה הקבוע כמכלול, אמורה להקל על יישום מדיניות כזאת. ועדת שקד־לוין עוסקת בנושאים קריטיים אלה.
הוויכוח בישראל סביב שאלת הדרך הראויה לנהל את שירות המדינה סובל מדלות שיח. אהוד פראוור לא הגיע לתפקידו כמינוי מתוך שירות המדינה המקצועי, אך אי־אפשר לכנות את מינויו כ”פוליטי,” ולכן הקפתי את המלה במרכאות כפולות. שיקולים פוליטיים לא עניינו, לא את אולמרט שמינה אותו ולא את נתניהו שהחזיק אותו בתפקיד. פראוור הוא סוג אחר של מינוי: “מינוי משילות”, האדם הנכון שנבחר ציבור ממנה למקום הנכון, כדי שיבצע מדיניות שאי־אפשר לסמוך על הפקידות הקבועה לבצעה. תפקודה של ממשלת ישראל לא ישתפר עד שיכירו בחשיבות ובלגיטימיות של מינויי משילות בכירים, לא במקום, אלא לצד ובשילוב עם הפקידות המקצועית הקבועה.
המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר (25.7.2017)
