בשבועות האחרונים, בין עליית מחירי הדלק לבין הצעות פיקוח על סל מוצרים בסיסי, החל קמפיין “מינימום 40”, שקורא להעלות את שכר המינימום (ניחשתם נכון) ל-40 שקלים לשעה. יש תחושה שאחת לכמה שנים יש איזה קמפיין שעולה לאוויר בנוגע לשכר המינימום ומרענן את אותם הטיעונים שקלחם אבד עליהם, וזה בדיוק מה שעושה הקמפיין הנוכחי. אנשי “מינימום 40” טוענים כי השכר היום נמוך מידי ולא מאפשר קיום בכבוד, והעלאה של שכר המינימום ל-40 שקלים לשעה תפתור את הבעיה הזו וכן תחזק את העובדים, את הכלכלה ואת החברה.
חלומות לחוד ומציאות לחוד. ספק אם קביעת שכר המינימום החדש תשפר את מצבם של העובדים בטווח הקצר, ובטווח הארוך ההעלאה עלולה לפגוע ברווחת הצרכנים, להעצים את יוקר המחייה ולהוביל לפגיעה בכלכלה הישראלית. עד היום, הוויכוח על שכר המינימום בישראל התנהל בצורה תיאורטית בלבד, אך הודות ללב דרוקר וקטיה מזירוב ממשרד האוצר, שפרסמו מחקר מקיף על שכר המינימום בישראל, ניתן לנהל את הוויכוח בהתבססות על עובדות מקומיות ורלוונטיות, ולא על בסיס תיאוריה שהדעות סביבה חלוקות או ניסיון במדינות אחרות, בהן היחס בין שכר המינימום לשכר הממוצע נמוך בהרבה בהשוואה למצב בישראל.
דמיינו לכם עסק קטן לממכר פרחים, המעסיק שני צעירים לפני גיוסם לצבא בשכר מינימום (29.12 שקלים לשעה), כשעבור בעלי העסק העובדים מייצרים תפוקה (במכירות ובשזירה של זרי פרחים) הגדולה במעט מעלות ההעסקה שלהם (עלות העסקה גדולה ב-22% עד 32% לעומת השכר ברוטו, עקב הפרשות סוציאליות עבור המועסק).
ועכשיו דמיינו שהשכר אותו העסק מחויב לשלם להם על פי חוק עולה ל-40 שקלים לשעה, עלייה של כ-37%. במצב החדש העסק מפסיד מהעסקת העובדים הללו, ועל כן בטווח הקצר עומדות בפניו שלוש אפשרויות עיקריות: להעלות את מחירי הפרחים שהוא מוכר, לספוג את ההפסד או לפטר את העובדים. בטווח הארוך, בחירה בספיגת ההפסד עלולה לגרום לסגירת העסק, לפגוע בהכנסת בעל העסק, לגרום לפיטורים של עובדים נוספים שהעסק אולי מעסיק, לצמצום התחרות בשוק ולפגיעה ברווחת הצרכנים.
דרוקר ומזירוב מראים כי עסקים קטנים ובינוניים בישראל הם המשלמים את עיקר המחיר מעליית שכר המינימום. עסקים קטנים, להם רווחים צנועים לעומת החברות הגדולות, הם אלו שיתקשו לשלם את המשכורות החדשות, בייחוד אם חלק משמעותי מעובדיהם משתכרים שכר מינימום או שכר הקרוב לשכר המינימום (שכן כל שכר מתחת ל-40 שקלים לשעה צפוי לעלות).
נחזור לאופציה של העלאת מחירים. מעבר לחוסר הפופולריות של העלאת המחיר ועליהום תקשורתי הצפוי לעסקים המעלים מחירים (צפייה קצרה בערוצי החדשות בין 17:00‑19:00 תדגים את קיומו של אותו עליהום, בין אם העלאת המחירים מוצדקת ובין אם לאו), אין ספק כי העלאת המחירים לא תתרום (בלשון המעטה) להפחתת יוקר המחייה.
נוסף על יוקר המחייה והפגיעה בצרכן הישראלי, מחקרם של דרוקר ומזירוב שומט את הקרקע תחת טיעון נוסף של תומכי שכר המינימום והוא צמצום הפערים הכלכליים. דרוקר ומזירוב מראים כי העסקים הקטנים והבינוניים, שבעליהם מכניסים הביתה הכנסה צנועה, הם אלו שמשלמים את מחיר עליית שכר המינימום. יתרה מכך, עובדים שמשתכרים שכר מינימום משתייכים לעיתים קרובות למשקי בית בעשירונים הגבוהים. למשל, בן של מנכ”ל בנק עשוי לעבוד בתקופה שלפני הגיוס בחנות פרחים שכונתית. למעשה, גם אם שכר המינימום אכן מיטיב עם העובדים החלשים , הוא עושה זאת על חשבון פגיעה בשכבת בעלי העסקים הקטנים והבינוניים, ולא משפר את מצבם של החלשים ביותר (הם אינם מועסקים כלל) כך שהפערים הכלכליים עלולים אף להעמיק כתוצאה משכר המינימום.
אם כן, ייתכן והרעיון של “מינימום 40″ אכן ישפר את מצבם של העובדים החלשים ויגדיל את רווחתם, אך המחיר הכרוך בכך כבד. העלאת שכר המינימום לא רק שאינה מהווה פתרון קסם לבעיות של הכלכלה הישראלית, אלא שההיפך הוא הנכון- ההתערבות הממשלתית, בין אם בשכר מינימום או ברגולציה אחרת, לעיתים קרובות דווקא פוגעת בכלכלה, בחברה ובצרכנים. לכן, טוב יעשו התומכים ב”מינימום 40”, ביניהם חברי כנסת מימין ומשמאל, אם במקום להעלות את שכר המינימום ולפגוע בצרכן הישראלי יתמכו בצעדי מדיניות נבונים יותר להפחתת יוקר המחייה, כגון ביטול חסמי יבוא מיותרים, המשרתים קבוצות אינטרסים ופוגעים הן בעובדים החלשים והן בצרכנים.
