רע הוא רע וטוב הוא טוב, אך כמה קשה לפעמים להבחין ביניהם. פסק הדין שנתן אתמול (יום ג’, 11.1.22) בית המשפט העליון בנושא החיפושים בטלפונים הסלולריים ובמחשבים ביקש להעניק למשטרה כלים ללכוד עבריינים, אבל בלהט ההתרגשות של המרדף אחר הרעים נרמסו ערכים כבדי משקל כמו זכויות נחקרים ושלטון החוק.
בקצרה, פסק הדין שעסק במכשירים של יועצי בנימין נתניהו – יונתן אוריך ועופר גולן – קבע כי למעט מקרים חריגים, צו חיפוש בטלפון סלולרי או מחשב יינתן במעמד צד אחד מבלי שתינתן לבעלי המכשיר זכות להשמיע את טענותיו וללא זכות ערעור. עוד נקבע כי אם המשטרה ביצעה חיפוש בניגוד לחוק, לא יהיה בכך כדי למנוע מבית המשפט לתת לאחר מכן צו חיפוש לאותו טלפון או מחשב; צו אשר יהיה אמנם “חדש”, אך בפועל יכשיר את הממצאים.
על פי החוק, לפני חיפוש יש לבצע “תפיסה”. כלומר, לקחת פיזית את הטלפון או את המחשב ואז לבקש צו חיפוש. המשמעות היא שבניגוד לחיפוש בבית, אין בהמתנה לצו כל חשש למחיקת התוכן או לשיבוש חקירה. המכשיר הרי נמצא בידי המשטרה. מכאן שהדיון הוא אם החוק אמור להגביל את כוחה של המשטרה מול הנחקר, וכאן בית המשפט השיב בשלילה.
מחשבים וטלפונים סלולריים הם הדברים האינטימיים ביותר, סוד הסודות, הפרטי שבפרטי. יודע צדיק נפש מכשיריו. אין שום דבר דומה לזה. אפילו לא חיפוש גופני או האזנה לקו טלפון. כמו נשכח שהזכות לפרטיות הינה חוקתית ומופיעה בסעיף 7 ל”חוק יסוד: כבוד האדם”.
התמריץ שנוצר ברור: משטרת ישראל מקבלת גיבוי מרחיק לכת. המוניטין והקידום המקצועיים של שוטרים ופרקליטים תלוי באיסוף ראיות ובהגשת כתבי אישום. לכו לכם, אומר בית המשפט, תפרו את החוק על פי שיקול דעתכם. מן הסתם החשוד שחקרתם היה מרושע, דג שמן, מה שמצדיק את הפרת החוק המשטרתית. וגם אם לא, את האיזון בין העבירה של הנאשם לעבירה של השוטרים בית המשפט מותיר לערכאה שתדון בתיק הפלילי.
בתי המשפט, יש לציין, ממעטים בפסילת ראיות. הם דנים ב”משקלן”. זהו משחק רטורי עם השפעה קלושה על תוצאות ההליך. שופט יכול ללהטט במילים ביחס למשקלה הראייתי של הודאה במסגרת התכתבות ווטסאפ שנגבתה שלא כדין, אך השפעתה על השופט, בשר ודם הדן בתיק, מכרעת.
פסק הדין מאתמול טשטש ערכית בין העבריינים שאותם חוקרת המשטרה, לבין לובשי המדים שקיבלו צ’ק פתוח להפר את החוק. במקרה שנדון בפני בית המשפט, החוקרים אפילו לא טרחו ליידע את הנחקרים שהם רשאים לסרב לחיפוש או להגביל את היקפו, ושלחו את אחד מהם חזרה לרכב להביא את הסלולרי שלו.
נוסיף קומה: לאחר שטלפון נלקח, התוכן שלו מועתק במלואו ונשמר גם לאחר שהתיק נסגר. מי מונע איסוף מודיעין מאותו חומר? האם, למשל, אדם שהתוודה בהודעה לאשתו על עבירת מס, צריך לחשוש לנצח מסחיטה בחקירותיו בעניינים אחרים לגמרי?
בהיעדר שלטון חוק על אוכפי החוק, מה נותר מזכויותינו כאזרחים? בעניין אחר אמר השופט ניל הנדל כי מתפקידי בית המשפט הוא “וביערת הרע מקרבך”. רע וטוב מנוגדים, נכון, אך הם גם נושקים ודומים. כמו שמים ומים. בית משפט שלא מתמקד באכיפת החוק, לרבות על אוכפי החוק, מסיר עיניו מהוודאות של מכשירי הניווט ומסתכן בוורטיגו. כאן אירעה התרסקות.
