ב-29 בנובמבר 2012 העצרת הכללית של האו”ם קיבלה את החלטה 67/19 המתייחסת ל”מעמד של פלסטין באומות המאוחדות”. 138 מדינות החברות הצביעו בעד ההחלטה, 9 הצביעו נגד (בכלל זה ארה”ב, קנדה, הרפובליקה הצ’כית וישראל) ו 41 נמנעו. כתוצאה מכך, המעמד הפלסטיני באו”ם השתנה מ”משקיפה” ל”מדינה משקיפה”.
מה אומרת החלטת העצרת הכללית של האו”ם 67/19 למעשה? למרות אורך של שלושה עמודים וחצי, החלטה 67/19 מכילה שלושה סעיפים קצרים בלבד שניתן להגדיר כבעלי ערך ממשי מבחינה כלשהי.
הסעיף הראשון והחשוב באופן ניכר מבין השלושה, זו ההחלטה “להעניק לפלסטין מעמד של מדינה משקיפה שאינה חברה באומות המאוחדות”.
השני מהווה קריאה ל”כל המדינות, הסוכנויות המיוחדות והארגונים” של האו”ם “לתמוך ולסייע לעם הפלסטיני…” הצהרה שמטרתה לעודד את המשך הכללתה של “פלסטין” במסגרות שונות של האו”ם.
הסעיף השלישי בהחלטה מבטא את “התקווה שמועצת הביטחון תשקול בחיוב…” את הבקשה שהוגשה בספטמבר 2011 על ידי מחמוד עבאס לקבל את “פלסטין” כמדינה החברה מלאה באו”ם, בקשה שעד כה נדחתה ללא צורך במימוש זכות הוטו מצד אחת מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון. עדיין, במאמץ להבטיח את השארת הנושא בסדר היום של האו”ם, החלטה 67/19 “מבקשת” שהמזכיר הכללי “ינקוט באמצעים המתאימים ליישם את ההחלטה ולדווח לעצרת הכללית בתוך שלושה חודשים על מידת ההתקדמות…”
חשובים באותה מידה הם הדברים שאינם כלולים בהחלטה 67/19. ההחלטה לא מצהירה באופן רשמי על הקמת מדינה פלסטינית, בהתאמה עם עמדת ההנהגה הפלסטינית שביכרה להימנע מכך בעת הזו, תוך העדפה להתייחס להצהרתו של יאסר ערפאת ב-1988 על הקמת מדינה פלסטינית. החלטה 67/19 נמנעה גם מפירוט זכויות השתתפות נרחבות ובאותה שעה מציינת “את הפריבילגיות ואת תפקיד” אש”ף באו”ם כ”נציג העם הפלסטיני…” ההחלטה אף לא מזכירה את הרשות הפלסטינית.
תמליל ההחלטה די מבלבל ביחס לשאלה האם מדינה פלסטינית כבר קיימת או שמא היא עודנה בגדר שאיפה. מדובר ללא ספק במקרה של כתיבה דו-משמעית, כאשר הפלסטינים ותומכיהם באו”ם פועלים לקבוע בו זמנית ש”פלסטין” כבר קיימת ובה בשעה שמדובר בשאיפה שמימושה תלוי לא בפלסטינים אלא בקהילה הבינלאומית. הבלבול כאן מורכב מהעובדה שרבות מהמדינות שהצביעו בעד ההחלטה הדגישו כי הקמת מדינה פלסטינית יכולה להיות מושגת רק באמצעות שיחות שלום עם ישראל, עמדה ממנה נגזר במפורש כי “פלסטין” אינה בגדר מדינה בעת הנוכחית.
מהן ההשלכות של ההחלטה? אילו “פלסטין” היתה מתקבלת כחברה באו”ם (מהלך שנוסה ועד כה נכשל) חברותה היתה מתפרשת על ידי רבים כאישוש עקיף לכך שמדובר ב”מדינה”. אולם זה לא קרה ולא צפוי לקרות כל עוד תובע התנגדות מצד חברה אחת או יותר מבין חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו”ם.
בעוד חברוּת באו”ם מאשרת את היותה של ישות – מדינה, הרי שלא ניתן לומר זאת על “מדינה משקיפה שאינה חברה”. המעמד של האחרונה לא נצפה בכלל באמנת האו”ם, אלא התפתח באופן לא רציף מתוך הפרקטיקה שכללה מספר מקרים קטן. בהתחשב באוניברסאליות המדומה של חברויות או”ם למדינות ממשיות, העובדה שהישות הפלסטינית לא התקבלה מספקת טיעון חזק לכך שאינה עולה לגדר מדינה. היסטורית, המעמד של מדינות משקיפות שאינן חברות הוענק לישויות – כמו דרום ויטנאם אשר מעמדן באותו זמן לא היה קבוע.
יתרה מזו, המבוא להחלטה 67/19 “מאשר מחדש” ש-132 חברות או”ם הכירו בעבר בפלסטין כמדינה. האם תוספת של 6 הכרות מרומזות ודו-משמעיות הכלולות בהחלטה הנוכחית תעביר איכשהו את הישות הפלסטינית מעל הרף המינימלי הנדרש לבסס מעמד של מדינה? בקושי רב, אף אם היינו מקבלים את התיאוריה השנויה במחלוקת לפיה ההכרה – לא המימוש המעשי של הקריטריונים לקבלת מעמד מדינה שנקבעו באמנת מונטבידאו 1933 – יוצרת מדינות חדשות.
חשיבות ההחלטה, כפי שעשויה להתברר, תתרכז לא במערכת האו”ם עצמה, אלא מחוצה לה; לא ברמת ההשתתפות הפלסטינית באו”ם, אלא בפורומים בינלאומיים אחרים ומול הסכמים רב-צדדיים, מלבד אמנת האו”ם.
תחום השיפוט של בית הדין הבינלאומי (ICC) הנו השאלה הראשונה במעלה בדעתם של רבים מהמשקיפים. סעיף 12 (3) של אמנת ה-ICC מתיר ל”מדינה” לקבל את יישום הסמכות השיפוטית, בין השאר, בעניין פשעים שבוצעו בתוך שטחה. בראשית 2009, במהלך מבצע “עופרת יצוקה” הרשות הפלסטינית הגישה הצהרה לבית הדין הבינלאומי האומרת שהיא מקבלת את הסמכות השיפוטית למטרות של חקירה, העמדה לדין ושפיטה “של מבצעי וסייעני המעשים המתבצעים בשטח של פלסטין” [מאז שאמנת רומא נכנסה לתוקף ביולי 2002] אם “פלסטין “מוגדרת על ידי ה-ICC כ”מדינה” היא יכולה להסמיך את בית הדין ליישם את סמכותו המשפטית כלפי פשעים הנמצאים תחת אמנת רומא ואשר בוצעו על שטחה, בין השאר, היכן שהפשעים בוצעו כביכול על ידי נתינים של מדינות אשר אינן חלק מאותה אמנה, דהיינו ישראל.
באפריל 2012 התובע הקודם, לואיס מורנו אוקמפו, פרסם הצהרה לפיה הטענות הפלסטיניות לא ישקלו בינתיים, אבל הוא הותיר את הדלת פתוחה לחשיבה מחדש בנוגע לעמדה זו במידה והאו”ם יחליט ש”פלסטין” מהווה “מדינה” לעניין סעיף 12 (3). תובעת חדשה, פאטו בנסודה (אזרחית גמביה) התמנתה לתפקיד ביוני 2012 וטרם התברר אם היא תמשיך את דרכו של קודמה. אפילו אם כן, שרשרת מכשולים פוליטיים ומשפטיים עומדים בפני פעולה פלסטינית אפקטיבית נגד ישראל באמצעות בית הדין הבינלאומי. ישראל ובעלי בריתה צריכים להיות דרוכים מול חזית “המלחמה- המשפטית” המתפתחת, אבל אין כרגע סכנה ברורה ומידית שאזרחים ישראלים יגררו לבית הדין הבינלאומי. המצב מעניק לישראל ובעלי בריתה חלון של זמן שבו ניתן לתכנן אמצעים דיפלומטים ומשפטיים על מנת לשכנע את הפלסטינים לזנוח את הלוחמה המשפטית ולחזור לשולחן המשא ומתן.
