מספר צעדים שנקטה לאחרונה הממשלה החדשה עשויים להיתפס כפטרנליסטים. תחילה הטילה הממשלה מס מיוחד על שימוש בכלים חד פעמיים, בהמשך היא קבעה מס על שתייה ממותקת, ולאחרונה היא גם קבעה אגרת גודש על כניסה עם רכב פרטי לגוש דן. כלומר לא זו בלבד שהמדינה התערבה עד היום בתחומים משמעותיים בחיים שלנו מאישות, דרך חינוך ועד עבודה, כעת היא גם רוצה להתערב בהרגלי האכילה, השתייה והתחבורה שלנו.
אכן הצעדים הממשלתיים החדשים מתערבים באופן משמעותי בהתנהגות של הפרט ומנסים לשנות את העדפותיו, ואכן ניתן לראות בהן ככפייה של אג’נדה סביבתית או בריאותית על אורח החיים, אך ניתן גם לראות בהם כמהלך כלכלי מוצדק ויעיל. ההתנהגויות שהממשלה מנסה להסדיר כעת הן התנהגויות שגובות מחיר יקר מהציבור בכללותו. שימוש בכלים חד פעמיים מייצר כמות זבל אדירה, אשר מגדילה את ההוצאה על טיפול בזבל הכוללת שינוע, הטמנה ומחזור, בעשרות מיליוני שקלים. שתייה של משקאות מתוקים היא גורם משמעותי לבעיות בריאותיות כמו סכרת והשמנת יתר אשר הולכות ונהיות נפוצות יותר בישראל. במדינה שבה מערכת הבריאות היא ציבורית, העלות על בעיות בריאותיות לפרט מוטלת על הציבור כולו. בנוסף, נסיעה ברכב פרטי באזורים גדושים יוצרת פקקים אשר עלותם מוערכת בכ-40 מיליארד שקלים בשנה לאור פגיעה בשעות העבודה והפנאי. בז’רגון הכלכלי, מקרים בהם התנהגות של אחד משיתה עלות על הציבור בכללותו, מוגדרת ככשל שוק מסוג “החצנה שלילית”. תיקון ההחצנה השלילית, כך שמי שנהנה מאותה התנהגות יישא במחיר שלה במקום הציבור כולו, מוצדק הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מוסרית. על אחת כמה וכמה במדינה בה קיימת מערכת רווחה מפותחת שכוללת ביטוח לאומי בהיקף רחב ומערכת בריאות ציבורית אוניברסלית, שמביאה לכך שכמעט כל נזק לפרט משית עלות על הציבור בכללותו.
ראיה לכך שאכן המדינה מתייחסת להתנהגויות אלה כאל כשלי שוק שיש לתקן היא הכלי שבה בחרה המדינה להסדיר את אותן התנהגויות. המדינה לא אסרה לחלוטין על ההתנהגויות האלה, כפי שנעשה למשל בצרפת בה נאסר השימוש בכלים חד פעמיים, בלונדון בה רחובות מרכזיים נחסמו לנסיעה ברכבים פרטיים, ומדינת אואחאקה במקסיקו בה נאסרה שתיית משקאות ממותקים מתחת לגיל 18. במקום איסור גורף הממשלה בחרה בכלי של מיסוי שאמור לשקף באופן יותר נאמן את העלות החברתית של ההתנהגות. המדינה כמובן מעוניינת לצמצם את ההתנהגויות האמורות, אך היא גם מוכנה לאפשר אותן ובתנאי שמי שנוהג בהן יישא בעלות שלהן. אמנם זה מייקר משמעותית את ההתנהגויות האלה, ואמנם יהיו מי שיבחרו שלא לנהוג בהן בכלל לאור העלות החדשה שלהן, אך מדובר בעלות שמשקפת באופן יותר נאמן את המחיר הציבורי הכבד שלהן. זו גם לא הפעם הראשונה שהמדינה משתמשת בכלי הזה. המדינה כבר מתערבת בהרגלי התזונה באמצעות המס המיוחד על אלכוהול, שיכול להיתפס ככלי פטרנליסטי אך למעשה גם מוצדק מבחינה כלכלית בשל הנזקים של שתיית אלכוהול לבריאות. המדינה גם מתערבת באופן משמעותי בהרגלי התחבורה בכך שמחילה מס גבוה במיוחד על קניית רכב ודלק (מהגבוהים בין מדינות ה-OECD) ובכך גובה מחיר אדיר מהנוהגים ברכב פרטי ומנגד מיטיבה עם הנוסעים בתחבורה ציבורית.
כמובן שבעצם המיסוי המדינה לא מעוניינת רק לתקן את כשלי השוק, אלא שהיא גם תרה אחרי מקורות תקציביים נוספים, בייחוד לאור הגירעון שגדל בשנים האחרונות וההוצאות הכבדות שהקורונה גררה עמה בכל התחומים. אם אכן כך, הרי זה רק ראוי שהמס מהציבור לא ייגבה ללא הבחנה, אלא ייגבה עבור התנהגויות אשר פוגעות בכלל החברה והמשק.
פורסם לראשונה ב”יום ליום”.
