בכתבה ששודרה ב”מהדורה המרכזית” בערוץ 12 ייצג ד”ר אביעד בקשי, ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת, את העמדה שיש לבצע רפורמה במערכת המשפט ולהחזיר את האיזון בין הרשויות השלטוניות.

על הראיון הזה של ד”ר אביעד בקשי הגיב בן כספית בטור שפורסם במעריב ובאתר וואלה. (תגובה דומה אך לא זהה כתב גם גיל גן מור מהאגודה לזכויות האזרח בטוויטר).

ד”ר בקשי טען בכתבה כי התנגדות היועמ”ש למינויו של יואב גלנט לרמטכ”ל, התנגדות שגם הובילה לביטול המינוי, ממחישה את הבעייתיות של עילת חוסר הסבירות.

כספית טוען בתגובה כי בקשי מפיץ “שקרים” ו”בדיות”.

מדובר בביקורת חסרת שחר. חלק מביקורתו של כספית נשענת על סילוף דבריו של ד”ר בקשי בכתבה זו וחלק אחר נשען על טעויות מפורשות של כספית בעובדות המשפטיות בתיק גלנט. ואם לא די בכך, כספית תוקף את טענתו המהותית של בקשי בטיעון שרק ממחיש עד כמה היא צודקת.

בתמצית, כספית כותב שבקשי טען כי בג”ץ ביטל את מינויו של גלנט לרמטכ”ל על רקע עילת חוסר הסבירות. כספית מגיב כי בג”ץ לא ביטל את המינוי, שהרי הממשלה עצמה חזרה בה מהמינוי בעוד העתירה הייתה תלויה ועומדת, ולפי כספית עילת הסבירות כלל לא קשורה לפרשת ביטול מינוי של גלנט.

כפי שניתן לראות בסרטון בקשי לא טען בשום שלב כי בג”ץ ביטל את המינוי אלא רק הציג את התנגדות היועץ המשפטי לממשלה למינוי בשם עילת חוסר הסבירות הקיצונית. כך שה”שקר” המרכזי שכספית תוקף לא נאמר ולא נרמז בשום שלב.

באשר לטענה כי בקשי הטעה את הציבור כאשר קשר את פרשת גלנט לעילת חוסר הסבירות הרי שכאן כספית מנותק מעובדות המקרה, למרות שעסק בו לא מעט בזמן אמת.

העילה שבגללה התקיים בכלל דיון משפטי בבגץ ובפני היועמ”ש על החלטת הממשלה למנות את גלנט אכן הייתה עילת חוסר הסבירות הקיצונית.

היועמ”ש עצמו כתב זאת בחוות הדעת שהגיש הן לממשלה והן לבג”ץ:

“הנתונים הקיימים באשר להתנהלותו של האלוף יואב גלנט, מעלים *קשיים משפטיים מהותיים באשר לסבירות ההחלטה* למנותו לרמטכ”ל” – משפט שגם גוגל זוכר ולא רק הספריות למשפטים.

מתברר אפוא שה”בדיות” בסיפור אינן של בקשי אלא דווקא של כספית. הן טענתו שבקשי ייחס את ביטול המינוי להחלטת בג”ץ והן טענתו שעילת חוסר הסבירות לא היוותה עילת המפתח לדיון המשפטי בביטול ההחלטה על המינוי.

כמו כן, טענתו של כספית כי היועץ ויינשטיין לא הכריז “מניעה משפטית” היא אנכרוניסטית. מפני שעיצוב “רמזור” המינוחים של “מניעה” לעומת “קשיים” התרחש רק במדריך שהוצא בזמן כהונת מחליפו מנדלבליט. בימי ויינשטיין “קשיים משפטיים מהותיים” זו הייתה הדרך של היועץ לומר “אי אפשר”. קל וחומר כאשר היועץ לא מסתפק בהבעת עמדה בפני הממשלה אלא רץ לקטרג עם משפט זה גם בתגובתו לבג”ץ בעת שהוא אמור היה להגן על המינוי.

גם ביקורתו של כספית על הטענה כי הממשלה נאלצה לוותר על מינוי קצין התקפי בעיניה לנוכח עמדות מדיניות שמיוחסות לגלנט באותה תקופה היא תמוהה. הרי אהוד ברק שביקש למנות את גלנט אחז בוודאי בעמדות מדיניות שמאליות מאלו של גלנט וזה לא מנע ממנו לחפש קו התקפי בעניין איראן. האם כספית באמת טוען כי רק קצינים ימניים מסוגלים להוביל קו התקפי?

[כספית גם טוען כי בקשי מטעה בהצגת התלבטות הממשלה בין גלנט לגנץ שהרי מועמדות גנץ עלתה רק בשלב מאוחר הרבה יותר. אך גם כאן כספית מציג תיאור שגוי ותוקף את שגיאתו שלו. בקשי לא אמר דבר על התלבטות כזו. רק דיבר על ה”אלטרנטיבות”. במבחן התוצאה האלטרנטיבה לאחר הסיכול המשפטי של מינויו של גלנט אכן הייתה מינויו של גנץ. ויש לפחות הטוענים שגנץ הצטרף לדגן בבלימת כוונת הדרג המדיני לקדם תקיפה באיראן. (גגלו למשל אודות ספרו של אילן כפיר)].

כך או כך הטיעון של ד”ר בקשי הוא עקרוני. בלתי מתקבל על הדעת שכאשר הממשלה מבקשת למנות מי שהכי מתאים בעיניה למשימה העליונה של ביטחון המדינה, ומדובר במינוי שאין בו פגם חוקי, שופטים או יועצים משפטיים יראו עצמם מוסמכים לדון במינוי אך ורק כי הם חושבים שסבירות שיקול דעתם עולה על זו של הממשלה שהוסמכה למנות ותישא באחריות למינוי.

את טור הביקורת מסיים כספית בטענה הפוליטית ולפיה על אף הקושי שהיה בעיניו במינויו של גלנט כרמטכ”ל על רקע פרשיית הבית, הרי שכיום בעת שגלנט מועמד לשר ביטחון מדובר במינוי שהוא בבחינת “אי של שפיות” מכיוון שהאלטרנטיבה היא בצלאל סמוטריץ.

מבלי משים כספית רק מגבה את לב הטענה של ד”ר בקשי ומחריף אותה הרבה יותר ממנו. פסילת מועמדים לתפקידי רמטכ”ל או שר ביטחון משיקולי סבירות מהווה כר פורה לעירוב פוליטיקה ומשפט. בעצם כספית אומר לנו שיש חוסר סבירות משפטי במינוי גלנט כאשר האלטרנטיבה היא בני גנץ ואין בעיית סבירות במינויו כאשר האלטרנטיבה היא בצלאל סמוטריץ….