אין דרך לרבע את מעגל הדיור, והניסיון לעשות זאת באמצעות הלאמת שוק הדירות היא ההרסנית ביותר.
עמדת החוקרים כפיר כהן־לוסטיג וירון הופמן־דישון כפי שהוצגה כאן בהרחבה היא ש”דירה לא צריכה להיות סחורה שנמכרת בשוק למרבה במחיר, אלא מוצר שהמדינה מספקת – כמו חשמל, כבישים ומים”, ולכן יש לעבור לדיור אוניברסלי. יוקר הדיור, נטען, הוא תוצאה של מדיניות “קפיטליסטיות ניאו-ליברלית מסוכנת”.
אלא שהנחות היסוד לא נכונות. ערך של נדל”ן נקבע על פי המיקום שלו, התועלת שלו לדייר, וכמות הנכסים. הדבר נכון גם עבור מקומות הרחוקים בהתנהלותם מקפיטליזם. דירה טובה במרכז מוסקווה בשיאו של העידן הקומוניסטי היתה מצרך מבוקש. גם אם לא עלתה כסף המחיר שלה היה גבוה, כלומר היה צריך להיות ממוקם בדרג גבוה במפלגה הקומוניסטית והתשלום בוצע בכוח פוליטי, טובות הנאה ושוחד.
הקלישאה שלצעיר מהפריפריה קשה לרכוש דירה במרכז תל אביב היא פנטזיה בלתי אפשרית במקבילות האנטי קפיטליסטיות. צעיר מעיירה בסיביר שהיה חושב בקול רם לעבור למוסקווה במקום להמשיך לעבוד במפעל היה מואשם בהפצת פרופוגנדה בורגנית. מצד שני, גם זו דרך להוריד את מחירי הדיור.
גם במדינות מודרניות, יותר קפיטליסטיות מברית המועצות, דירה במרכז היא עניין יקר. בשוודיה מחכים תשע שנים לדיור ציבורי, צעירים גרים עד גיל 30 עם ההורים. שם התשלום אינו בכסף אלא בזמן; גם שם הבינו שלא ניתן לרבע את מעגל הנדל”ן ושביקוש שגדול מההיצע מייצר תור.
“לא יכול להיות שמי שיש לו יגור במקום הכי טוב – והשאר יילחמו כל החיים”
מצד שני, למה דירות בתל אביב יקרות כל כך? משום שיש להן ערך רב. בתל אביב יש מקסימום מקומות עבודה טובים לקמ”ר, מקסימום רווקים ורווקות אטרקטיביים לקמ”ר ומקסימום תרבות לקמ”ר. גם אם המדינה תלאים את כל הדירות בתל אביב, היא לא תשנה את הביקוש.
מעבר לכך, ניהול ממשלתי של שוק הנדל”ן יביא לסובייטיזציה של השוק. מועצות אכלוס (סובייטים ברוסית), כמו אלה שהחוקרים מון-ליר מדמיינים, יהיו ביורוקרטיות, מושחתות, אטיות, וכנראה גם גזעניות. כהן־לוסטיג והופמן־דישון אולי מקווים שוועדות אלה ישכנו פליטים ומבקשי מקלט, אך בפועל הניסיון מראה שבשוק נדל”ן מולאם הדירות הולכות למחזיקי פנקסים אדומים למיניהם.
ב-2016 שרת החוץ של שוודיה נתפסה כשנתנה שוחד בשביל להתקדם בתור לדיור ציבורי, במקום לחכות שמונה שנים כמו כולם. זו התוצאה הבלתי נמנעת של נדל”ן מולאם. שוק הדירות הישראלי ייהפך לשוק שחור, בדיוק כפי שקורה בכל נקודה בעולם.
המדינה מספקת מים וחשמל – אז מדוע שלא תספק נדל”ן? ראשית, נדל”ן, כנרמז בשמו, אינו נייד כמו מים וחשמל. בעוד ניתן לספק את כל הביקוש למים וחשמל במרכז תל אביב, אין אפשרות להוביל לשם בצינור או בכבל מיליון דירות מהכנרת או מתחנת הכוח. לא ניתן לאכלס עשרות מיליוני ישראלים ופליטים כפי שכהן־לוסטיג והופמן־דישון מבקשים לעשות. תוצאת ההתנגשות בין הרעיון לניהול ממשלתי של נדל”ן, עם העובדה שלא ניתן לנייד דירות, היא המציאות שבה רבים נותרים מחוץ לפנטזיה הנדל”נית של החוקרים.
הניסיון לנתק בין הנדל”ן לקפיטליזם, לבעלות או לזכויות הקניין לא ישנה את העובדה שלדירות יש ערך עקב מיקומן, ושלאנשים יש רצונות וצרכים שאי אפשר, ואף מסוכן, לתמרן על ידי ועדות ופקידים.
אז מה בכל זאת ניתן לעשות? צריך לאפשר לבנות יותר. בתל אביב יש עשרות אלפי מבנים בני שלוש קומות. ציפוף ובנייה לגובה יגדילו את ההיצע וגם יסייעו להפחתת המחירים. במקום לחפש איך לחלק את עוגת הדיור, הדרך הנכונה היא פשוט להגדיל את העוגה.
הטור התפרסם לראשונה באתר דה מרקר
