מרוב עצים לא רואים את היער, אומר הפתגם הידוע. כבר יותר מחצי שנה שהחברה הישראלית גועשת סביב סוגיית הרפורמה המשפטית. כל הטענות בעדה ונגדה כבר נאמרו ונכתבו. מחנה המתנגדים מתריע כי כל צמצום, ולו קטן, בסמכויות בית המשפט פירושו קץ הדמוקרטיה הישראלית. מרוב שאנו שקועים במלחמות היהודים, אנחנו מתעלמים מהעולם הגדול.

לפני כמה ימים שבתי ארצה מתכנית העשרה למשפטנים בהאג. בתכנית השתתפו יותר מ-350 עורכי דין ומשפטנים ממדינות שונות המייצגות שיטות משפט מגוונות, ובהם יועצים משפטיים בשירות הציבורי, דיפלומטים ואנשי אקדמיה. השיחות איתם חשפו את הפער בין ההנחות היוריסטוקרטיות בארץ לבין המקובל במדינות דמוקרטיות אחרות. עמיתיי מחו”ל שאלו לפשר הדיווחים על הדיקטטורה המסתמנת ובאה בארץ הקודש. למה מפגינים מבעירים מדורות בכבישים, האקדמיה שובתת ואנשי הייטק מאיימים למשוך השקעות מהארץ? אין זאת אלא שהממשלה השליכה למעצר את ראשי האופוזיציה, ביטלה את הבחירות, או הקימה משטרת צניעות. לא בדיוק, אמרתי. הכנסת העבירה חוק שמונע מהשופטים לפסול החלטות חוקיות של שרים אם בעיני השופטים אינן סבירות. מבטם של בני שיחי אמר – ובכן, היכן החלק המזעזע בעלילה?

בשיחה על בירה עם עורך דין בשירות הציבורי של פורטוגל, ידידי הסתכל עלי בחוסר הבנה כאשר הסברתי לו ששופטי בית המשפט העליון מחזיקים בווטו על מינוי מחליפיהם. “איך זה ייתכן? אצלנו, שופטי בית המשפט החוקתי נבחרים באופן ישיר על ידי הפרלמנט. כך אנחנו מבטיחים שהשופטים ישקפו את הגישות השונות בחברה”.

מבוכת בן-שיחי הפורטוגלי הגיעה לשיאה כאשר סיפרתי לו שהיועמ”שית, שאיננה נבחרת ציבור כמו במדינות רבות אלא עובדת מדינה, יכולה להכתיב או לאסור מדיניות על הממשלה. למה הכנסת קבעה דבר כזה, שאל. הסברתי לו שמקור הכוח שלה מגיע מפסיקה של בית המשפט העליון מ-1993. מכוח זה היא יכולה למשל לבחון הדחת ראש ממשלה נבחר (כמובן שההחלטה שייכת לשופטים ולא ל”אספסוף”, חלילה), לאסור על ראש הממשלה להיות מעורב ביוזמה העיקרית של ממשלתו, או אפילו להגביל קיום דיון בקבינט על מדיניות המשטרה כלפי חסימות כבישים. לחברי נשמטה הלסת: “אבל מה ההצדקה הדמוקרטית לכך? הרי אף אחד לא בחר בה! למה אזרחי ישראל נלחמים כדי שמישהו יחליט במקומם?” הפורטוגלים האלה לא מבינים בדמוקרטיה.

בסוף הערב, חברי הביט בי בדאגה ואמר שלארצו ניסיון מר עם התערבות צבאית בסדר היום הפוליטי. הרפובליקה הפורטוגלית הראשונה סבלה ממחלוקות קשות ומאי-יציבות, שלתוכה נכנסו בכירי הצבא להציל את העם מממשלתם ב-1926. מדינת ישראל עדיין לא שם, אבל כאשר אנשי צבא מכתיבים מדיניות לממשלה הדמוקרטיה יושבת על בסיס רעוע.

שאלת היחס בין הרשויות, ובתוכה החשש מפני גלישה של הרשות השופטת לתחום הפוליטי והאידאולוגי, היא בעיה אקוטית כמעט בכל מדינה דמוקרטית. הסכנה ששלטון המשפטנים יחליף את שלטון החוק משתקפת בדבריו של הלורד סמפשן, שופט בית המשפט הבריטי לשעבר, שהזהיר מפני “האימפריה המתרחבת של המשפט”. בארה”ב, השמאל הפך למבקר הגדול של בית המשפט, במיוחד לאחר שורה של פסיקות שלטענתו מהוות כפייה אידאולוגית של שופטים שמרנים. הנשיא ביידן התרעם על פסיקת בית המשפט העליון שקבעה כי אפליה מתקנת מנוגדת לחוקה והכריז “שלא נקבל את ההחלטה הזו כמילה האחרונה”. בצד השני של האוקיינוס הפרלמנט הבריטי צמצם בחוק את סמכות בית המשפט לפסול החלטות מנהליות. כן, בדיוק כך. החוק תוקן בהמלצת דו”ח פרלמנטרי שבו נכתב “כאשר בתי משפט מוודאים שגופים ציבורים לא מנצלים לרעה את כוחם, שומה על בתי משפט לא לנצל את כוחם גם הם.” עתירה שהוגשה נגד התיקון לבית המשפט העליון נדחתה בשאט נפש.

כמו צפרדעים המתבשלים במים ההולכים ומתחממים, איננו מרגישים איך התרגלנו לגירעון דמוקרטי חמור. זכות המילה האחרונה נתונה לשופטים ולמשפטנים בכל סוגיה ציבורית וערכית, במקום לאזרחים. אפילו תוכן החוקה הישראלית בהתהוות, כלומר הנורמה העליונה במדינתנו, כפוף בפועל לאישור בית המשפט. המצב המוסדי בארץ, שהוא בעצמו פרי יצירה של בית המשפט, פוגע קשות בזכויות הפוליטיות של כל אזרחי ישראל. אין למצב הזה אח ורע בעולם. השיחות הרבות שהיו לי בהאג חידדו אצלי את ההבנה הזו. עם חכם ונבון הוא העם היהודי, אבל לעיתים לא מזיק לקבל זווית ראייה אחרת.

פורסם לראשונה ב“מקור ראשון”