על אף חוסר דיוקם בהצגת רעיונותינו, אנו שמחים על פתיחת הדיון ברפורמות הנדרשות למערכת החינוך על מנת להוציאה מהבוץ.
ליבת התפיסה שלנו היא שבדומה למשרדי חינוך מובילים בעולם, גם זה שלנו צריך להתמקד במשימות הבאות – קביעת המטרות והצבת גבולות הגזרה בתוכם ניתן לממשן; תקצוב דיפרנציאלי גמיש ככל הניתן שיוקצה למסגרות החינוכיות לפי מספר תלמידיהן; ובקרה על מידת עמידתן של המסגרות החינוכיות במטרות אותן הציב המספר ושיקופה לציבור. מעבר למשימות הללו, רצוי לאפשר למסגרות חופש לעצב חזון חינוכי פרטני.
דטל טען כי “הפורום מעודד הקמת בתי ספר פרטיים על ידי הורים ועמותות, כמעט ללא פיקוח ובקרה מצד משרד החינוך.. אך במימון ציבורי מלא”. כפי שפרסמנו בתכנית ההבראה שלנו, אנו אכן בעד לאפשר לרשויות מקומיות, לרשתות חינוך או לעמותות הורים ליזום פתיחת בתי־ספר ולזכות במימון ציבורי מלא, אך בתנאי שהן עומדות באמות־המידה הבסיסיות שמגדירות מוסד חינוך כציבורי – הוראת תכנית הליבה, עמידה בדרישות דיווח ובקרה, הימנעות ממיון תלמידים ועמידה בכללי הביטחון והבטיחות.
משרד החינוך חייב לעבור ממודל מיושן של פיקוח על התשומות לפיקוח על התוצאות. מערכת החינוך שלנו ריכוזית מאד, לא רק ביחס לארה”ב, אלא ביחס לרוב מכריע של מדינות ה-OECD, שעברו תהליכים של ביזור סמכויות – למחוזות, לרשויות מקומיות ולבתי-הספר עצמם. ככל שבתי הספר הציבוריים חופשיים וגמישים יותר כך התמריץ לשלוח לבתי ספר פרטיים יורד, כי אין להם יתרון מובהק. ישראל היא אחת המדינות היחידות בהן אין כמעט בכלל בתי ספר פרטיים והמסגרות שאינן רשמיות סובלות מתת תקצוב קיצוני. כך, למסגרות הציבוריות אצלנו אין תחרות והן יכולות לשקוט אל השמרים – מכסת התלמידים מאזור הרישום תגיע גם בשנה הבאה.
נטען כלפי הצעותינו שהן יגרמו לבידול ולהרחבת הפערים. לא תאמינו, אבל גם עינינו נשואות בעיקר לשיפור החינוך של השכבות החלשות. ואולם, בכל הקשור לפערים אין לנו הרבה לאן להידרדר: מערכת החינוך הישראלית מובילה בגודל פהערים בציוני פיז”ה בין 5% העליונים לאלו התחתונים. בניגוד מוחלט למה שנהוג לחשוב, ריכוזיות לא מובילה לצמצום פערים אלא להרחבתם. ההסבר פשוט – למשפחות מבוססות יש שלל אופציות פרטיות להשלים את הפער, בפריפריה התלות באיכות החינוך שמעניקה המדינה גדולה בהרבה. התקצוב הדיפרנציאלי כיום מתבטא בעיקר בתוספת שעות לימוד שאינן מועילות.
פתיחת אזורי רישום והרחבת חופש הבחירה לא בהכרח מובילות לסגרגציה ולהרחבת פערים. מכיוון שיש פערים סוציו-אקונומיים משמעותיים בין השכונות, רישום כפוי של התלמידים למסגרות בתוך השכונה מנציחה את הפערים מבלי לאפשר לתלמידים לצאת מהשכונה לבתי ספר מוצלחים יותר. לפני כ-15 שנה הוחלט לפתוח את אזורי הרישום בירושלים ולאפשר בחירה מלאה. היו אתגרים בשנים הראשונות, אך עם הרבה תמיכה ולמידה מצב החינוך בעיר יציב, שביעות הרצון של תושבי ירושלים גבוהה, ואף אחד לא טוען שפערים התרחבו ושחל בידול. יש מגוון של כלים התערבותיים מצד העירייה שיכולים למנוע זאת – אם באמצעות שיבוץ 20% מהתלמידים בכל בית ספר, ואם באמצעות תמריצים לבתי ספר שיקבלו תלמידים עם מדד טיפוח גבוה. האם הרחבת חופש הבחירה בכל הארץ תסייע מיידית לצמצום פערים? ייתכן שלא. אבל המצב כיום מספיק גרוע כדי לתת צ’אנס, וחירותם של ההורים להשפיע על חינוך ילדיהם היא ערך מספיק חשוב כדי לבצע את המהלך הזה.
איכות המורים
לימונה הסכימה שאיכות המורים חשובה, אך טענה כי “כדי לתגמל מורים טובים צריך קודם כל לקבוע מדדים שינסחו מי הוא מורה טוב”, ובוודאי ציוני התלמידים יקבעו מי מורה טוב ומי לא, וכל המדדים ה”רכים” של החינוך ילכו לאבדון. זוהי דוגמה מצוינת להמחשה עד כמה החשיבה הריכוזית בתחום החינוך מושרשת עמוק. מדוע, בשונה מעיתונאים למשל, כדי לתגמל מורים נדרשים מדדים אחידים? הנה הצעה רדיקלית: המנהלים יקבעו לפי ראות עיניהם מיהם המורים הטובים ויתגמלו אותם בהתאם. אם ירצו – ימדדו לפי ציונים, ואולי ימדדו לפי מדדי אקלים כיתתי או לפי סוציומטרי בחדר המורים.
המדדים השונים הם רק כלי עזר לקבלת החלטות. אם ההצלחה של מסגרות חינוכיות היתה נמדדת בכמות תלמידים שנרשמים מידי שנה, איכות המורים היתה מוערכת בהתאם למה שחשוב להורים, וזה ממש לא רק ציונים. ראו, למשל, כמה ביקוש יש היום לבתי ספר אלטרנטיביים ומה פרופיל המורים שמלמדים בהם.
מספיק לעיין במסמכים ההשוואתיים של ה-OECD כדי ללמוד שישראל נמצאת בפיגור בשיטת התקצוב המסובכת, בהעדר אוטונומיה, ובקושי להקים מסגרות אלטרנטיביות. הבעיה שלנו איננה העדר הפרטה, אלא מערכת ציבורית ריכוזית ולא יעילה. כדי למנוע בריחה של הורים וקהילות חזקות לבתי ספר סמי-פרטיים, חובה עלינו לבזר סמכויות לשטח ולאפשר בחירה בתוך המערכת הציבורית. זו הדרך היחידה להוציא את עגלת החינוך הישראלי מהבוץ.
