דום לב פתאומי הוא אחד המצבים הרפואיים הקטלניים ביותר, מכיוון שנדרשת החייאה מהירה ביותר כדי למנוע נזק למוח ולרקמות מהיעדר החמצן. כדי להתמודד עם מקרים כאלה, רופאים החלו לקרר באופן מכוון חולים בזמן החייאה, מה שמאפשר למוח לשרוד ללא חמצן זמן ארוך יותר. זוהי כמובן פעולה בעייתית: היפותרמיה בפני עצמה מסוכנת מאוד לגוף, ועלולה לגרום למוות. הרופאים נדרשים לייצר טמפרטורה מדויקת למשך זמן מדויק, כדי לאפשר לקור להיות כוח מרפא ולא הורג.
בסדרת החלטות קשות במיוחד הכניסה ממשלת ישראל השבוע את המשק למצב של חצי־הקפאה. האטת הפעילות הכלכלית הלא־חיונית במשק לכ־30%, הכנסת עשרות אלפי ישראלים לבידוד, סגירה מוחלטת של מערכת החינוך, ענפים שלמים שנסגרו ובכללם כל ענפי התיירות, הבידור, התרבות, האירועים, תחום המסעדנות וכל מרכזי הבילוי והפנאי – הם מכה כלכלית קשה, שעלותה מאמירה מיום ליום.
מה שפוגע כרגע בכלכלה אינו מגפת קורונה, שהתפשטותה עד כה אינה דרמטית, אלא הנחיות הממשלה המבקשת לבלום התפשטות דרמטית כזו. צעדי המנע של הממשלה, בדחיפת משרד הבריאות, מבקשים למנוע עומס כבד מנשוא על בתי החולים, כדי שהם יוכלו לנצח את המגפה. במשרד האוצר מבקשים לוודא שכאשר ננצח את הקורונה עוד תישאר כאן כלכלה מתפקדת, שגם היא בגדר החיים עצמם.
בדומה לקורונה, גם הפגיעה בכלכלה אינה לינארית אלא אקספוננציאלית: עסקים שמושבתים לתקופה ארוכה מדי מאבדים את היכולת להשיג אשראי, ההפסדים והחובות הופכים גדולים יותר מהרווחים האפשריים, והבעלים בוחרים לסגור. כל עסק שנאלץ להיסגר, כמו אולם אירועים שמאבד חלק ניכר מרווחיו השנתיים, מדביק עסקים אחרים בהפסדיו: ספקי מזון, ציוד, תחזוקה, נותני שירותים ועובדים רבים שנפלטים למעגל האבטלה. ככל שהמשק נדרש להיות מושבת תקופת זמן ארוכה יותר, הנזק גדל באופן מעריכי.
הטוב: עבודה מרחוק אפשרית
עסקים המוגדרים לא חיוניים התבקשו השבוע לשלוח הביתה 70 אחוזים מעובדיהם ולצמצם את מספר העובדים במשרד. חלק גדול מהעובדים הללו נשלחו לחופשה ללא תשלום, חלקם פוטרו, אבל חלק לא מבוטל עברו לעבודה מהבית. גם הלימודים במערכת ההשכלה הגבוהה עברו ללימודים מקוונים, וכמותם ניסתה לעשות, בהצלחה פחותה, מערכת החינוך היסודית והעל־יסודית.
עבודה מרחוק היא נושא שהממשלה מנסה לקדם זמן רב, והוא עשוי לספק פתרון לבעיות חברתיות־כלכליות מרכזיות בישראל. הראשונה שבהן היא בעיית הפקקים. כ־60% מהעובדים בישראל מגיעים למקום העבודה ברכבם הפרטי, ושיעור השימוש ברכב פרטי עולה בקצב גדול בהרבה מקצב הגידול בתשתיות. התוצאה: פקקי ענק בשעות העומס, כלומר בשעות הבוקר בדרך לעבודה ובשעות אחר הצהריים בחזרה ממנה.
הנזק הכלכלי שעומסי התנועה בישראל גורמים מוערך בעשרות מיליארדי דולרים, והוא צפוי להחמיר בשנים הקרובות. אחד הפתרונות היעילים לבעיית הפקקים הוא עבודה מרחוק, שעשויה להוריד את העומס מהכבישים ולהגדיל את הרווחה הכללית. במסגרת עבודה מרחוק, שהעידן שאנו חיים בו מאפשר, עובדים יכולים לבצע חלק ממטלותיהם בלי להיות נוכחים באופן פיזי במשרד, באופן יומיומי או בחלק מהשבוע.
הפתרון הזה זוכה עכשיו לניסוי רחב מאוד, והתקדמותו, הנעשית כעת מכורח הנסיבות, עשויה לשחרר חלק מהחסמים הנפשיים בקרב עובדים ומעסיקים גם יחד. פלטפורמות לעבודה ולימודים מרחוק קיימות כבר זמן מה, ומשבר הקורונה הוא הזדמנות בעבורן להתרחב לקהלים שעד כה נמנעו משימוש בהן מסיבות שונות. המציאות מכריחה מעסיקים רבים להתגמש, ועובדים רבים להתגבר על מכשולים נפשיים וטכנולוגיים.
עבודה מרחוק נפוצה מאוד בעולם, וגם בארץ. הערכות מדברות על כ־25% מהעובדים בארה”ב העושים זאת במידה כלשהי מהבית, וכ־5% במדינות האיחוד האירופי, כאשר בחלק מהמדינות השיעור קרוב ל־15%. בישראל הדבר נפוץ בעיקר במגזר ההייטק, שבו 58% מהחברות מאפשרות עבודה מהבית. בענף הביו־טק השיעור עולה ל־67%.
עבודה מרחוק מביאה עימה תועלות רבות: העובדים נהנים מחיסכון אדיר בזמן ובהוצאות נסיעה ומשיפור כללי באיכות החיים, כמו גם מאיזון טוב יותר בין חיי משפחה ועבודה, ומעלייה בשביעות הרצון מהעבודה ובתחושת השייכות לארגון. גם מקום העבודה גורף יתרונות לא מבוטלים: העלייה בשביעות הרצון של העובדים מתורגמת להעלאת המוטיבציה והפרודוקטיביות שלהם, ועבודה מרחוק חוסכת את הצורך בשטח משרדים גדול ואת עלויות התחזוקה שלו.
על פי הערכות שנעשו במשרד האוצר בראשית 2018, המשק ירוויח מצמצום הנסועה והורדת הגודש בכבישים סכום של כ־35 מיליארד שקלים בשנה. צמצום הנסיעה ברכב פרטי תביא גם להורדת זיהום האוויר שגורמת התחבורה, ולצמצום נזק בריאותי מחשיפה לזיהום אוויר. הרחבת אפשרות העבודה מרחוק עשויה לאפשר יישוב אוכלוסייה בפריפריה הישראלית, וניתוק חובת הקרבה בין מרכזי תעסוקה במרכז הארץ והמגורים היקרים שם. יש להם גם פוטנציאל להכניס אוכלוסיות חדשות לשוק התעסוקה, ובכלל זאת עובדים בעלי נכות פיזית המקשה על ניידותם, אוכלוסיות מיעוטים, וכן נשים, בעיקר אימהות צעירות.
אחד החסמים המשמעותיים להטמעת עבודה מרחוק הוא תרבות ארגונית שעל פי רוב דורשת נוכחות פיזית ובקרה אישית של המנהל כדי לוודא שהעבודה מתבצעת. הקורונה הביאה לחיינו ניסוי בקנה מידה עצום בעבודה מרחוק, ואולי הדבר יתרום לחיינו בתוך משבר גדול.
הרע: געגועים לתלונות
המשבר הנוכחי הולך לעלות לכולנו הרבה מאוד כסף, זה ברור. הוא צפוי להביא לאובדן תוצר לאומי בהיקפים גדולים, מכיוון שהפעילות הכלכלית הואטה עד לכדי עצירה בעקבות ההנחיות הנוכחיות. הכלכלנית הראשית במשרד האוצר מעריכה כי אם ההנחיות יימשכו במשך חמישה שבועות נראה ירידה בצמיחה בתוצר הלאומי בגובה 3%, שהם כ־45 מיליארד שקלים. ומכיוון שתחזית הצמיחה עמדה מראש על 3%, המשמעות היא צמיחה אפסית. הערכות אחרות במשרד האוצר הן כי בתרחיש של הסגר מלא הנזק לתוצר עלול להגיע גם לשישה אחוזים, שהם כ־90 מיליארד שקלים.
המשבר גם יעלה סכומים גדולים מאוד לממשלה, כלומר לאזרחים משלמי המיסים שמממנים אותה: הגדולה ביותר והמובנת מאליה היא ההוצאה של מערכת הבריאות, שלה הוקצו עד כה מיליארד שקלים, וזוהי רק ההתחלה. סביר כי העלויות יישארו גבוהות בחודשים הקרובים, גם אם שיא המגפה יעבור, מכיוון שיישארו היקף מסוים של חולים, מערכי בדיקות שעדיין יידרשו, מילוי מלאים שיתרוקנו, והשלמת הצרכים הרפואיים שהוזנחו בתקופת המגפה. וכמובן, נדרשת היערכות לגל שני ושלישי, אם אלה יתרגשו עלינו.
בנוסף, ישנן עלויות ממשלתיות שאינן קשורות למערכת הבריאות: חיזוק מערכי חינוך ורווחה, סיוע לעסקים שנסגרו או נפגעו, תשלום דמי אבטלה לעובדים שפוטרו או הוצאו לחופשה ללא תשלום, ועוד ועוד.
כל זה מראה לנו בדיעבד ובאיחור עד כמה המצב הכלכלי שלנו היה באמת גן עדן. עד לפני שבועיים תהו רוב הישראלים אם יבלו את ליל הסדר בצד שלו או בצד שלה, או אולי בחו”ל, אבל עתה בידוד חברתי הוא מצוות היום. כל הדברים שראינו כמובנים מאליהם: אינספור החנויות הפתוחות תמיד, הטיסות הזולות לחו”ל, הזמינות האדירה של שירותים ומוצרים, האפשרות לראות רופא כשסובלים ממיחושים קלים, התחבורה הציבורית שנהנינו להתלונן עליה והפקקים האדירים, אפילו האפשרות לקחת את הילדים לבית הספר ולגנים וללכת לעבודה – נדמות כעת כמותרות אדירות.
ההבנה הזאת מעלה גיחוך כאשר חושבים שרק לפני חודשיים דיברה כאן אורלי לוי־אבקסיס על המדינה שנמצאת ב”מצב חירום לאומי”, איציק שמולי הלין כי “מיליוני ישראלים בקושי מצליחים להחזיק את הראש מעל למים”, ובכחול לבן זעקו מרה על מערכת הבריאות הקורסת ועל יוקר המחיה הבלתי נסבל. התוכניות החברתיות־כלכליות של כלל הקמפיינים היו מראש מופרכות, אבל עכשיו עברו לעולם הפנטזיה.
קשה מאוד לדעת מה יקרה, אבל ברור שהעתיד מציב אתגר רציני לניהול כלכלת ישראל. הוצאות הממשלה יעלו בצורה דרמטית, והכנסותיה יקטנו בשל הירידה בפעילות הכלכלית. המשמעות היא אחת משלוש: הממשלה תצטרך לקצץ באופן דרמטי בהוצאותיה, להגדיל מאוד את ההלוואות שהיא לוקחת, או להעלות מיסים כדי להגדיל את ההכנסות.
כל אחת מהאפשרויות האלה בעייתית מאוד. העלאת מיסים בתקופה שבה אזרחים ועסקים רבים מתמודדים עם קשיים כלכליים, משמעה הארכת המשבר והערמת קשיים נוספים על האזרחים. הגדלת הגירעון הממשלתי, שגם כך כבר גבוה מאוד, תביא אותנו לרמות חוב בעייתיות ולתשלומי ריבית גבוהים.
ניסיון לערוך קיצוץ דרמטי בהוצאות הממשלה יביא אותנו להתמודדות עם ארגוני עובדים שיסרבו לקיצוצים בכוח אדם או בשכר, כפי שהם עושים באופן שיטתי, וחרב השביתה הכללית תמיד מונחת על צוואר הממשלה.
הסתדרות העובדים הכללית הייתה אמורה לשאת ולתת עם הממשלה על הסכם מסגרת חדש לעובדי המגזר הציבורי, שהדיון בעניינו נדחה כבר כמעט שנה, בהיעדר ממשלה לדון עימה. גם הסתדרות המורים דוחה חתימה על הסכם שכר חדש כבר חודשים ארוכים, וכך גם הרופאים. כולם מצפים להעלאת שכר משמעותית, שהולכת ומתפוגגת ככל שהמשבר מחריף. דרישה מצד הממשלה לספוג קיצוץ בשכר העובדים לא צפויה לעבור חלק. להפך, די ברור שהיא תלווה בשימוש משמעותי בנשק השביתה הנשלף תדיר.
על כן, אף שקיצוץ בשומנים הגדולים של המגזר הציבורי מייצר הכי פחות השלכות כלכליות ברמת המשק, הוא גם הצעד שהסיכוי שיקרה בפועל הוא הקטן ביותר.
בראשית המשבר הייתה סברה שאם נצליח לשרוד עד הקיץ בלי השבתה מוחלטת של המשק, המחצית השנייה של השנה תפצה על המחצית הראשונה, ונסיים את השנה עם פגיעה מינורית בכלכלה. הסברה הזאת כבר הרבה פחות ריאלית, בעיקר בגלל הצעדים הדרמטיים שננקטים כדי לצמצם את התחלואה. ימים יגידו.
המכוער: לא כולם מקצצים
בעוד המגזר הפרטי משלם מחיר כבד מאוד על הנחיות הממשלה, המגזר הציבורי מטופל בכפפות של משי. שר האוצר משה כחלון שיבח השבוע את יו”ר ההסתדרות ארנון בר־דוד על שיתוף הפעולה המדהים של ההסתדרות, אבל בפועל עובדי המגזר הציבורי נדרשו עד כה לשלם מחיר פעוט. במגזר הפרטי עשרות אלפי עובדים פוטרו, ומאות אלפים יצאו לחופשה ללא תשלום, המזכה אותם בתשלום דמי אבטלה בשיעור של 70% משכרם בלבד.
לעומת זאת, עובדי המגזר הציבורי המוגדרים לא־חיוניים הוצאו לחופשה בתשלום. עובדי המגזר הציבורי, שמראש מרוויחים בממוצע יותר מ־16 אלף שקלים בחודש, לא נדרשו להפחתה בשכר, לא נדרשו לקצץ בתקנים מיותרים ולא הוצאו לחופשה ללא תשלום. התשלום היחיד שהם נדרשים לשלם הוא אובדן ימי חופשה ממכסתם הפרטית, שהיא גבוהה ממילא בהשוואה למגזר הפרטי. עובד במגזר הציבורי זכאי ל־22 ימי חופשה משנת העבודה הראשונה, בהשוואה ל־12 במגזר הפרטי, ואלה עולים עם הוותק, כך שלעובדי המגזר הציבורי יש בממוצע כ־30 ימי חופשה צבורים.
במסדרונות משרד האוצר הובעה אפילו הערכה רבה על הוויתור הזה, שבימים כתיקונם עובדי המגזר הציבורי אינם נוטים לעשות, ושמחה על הבנתה של ההסתדרות את גודל השעה. אבל ככל שהמשבר יתקדם יצטרכו עובדי המגזר הציבורי להפגין נכונות לתשלום מחירים גבוהים יותר, לסבול קיצוצים בשכרם ופיטורים חלקיים. זה ככל הנראה יתרחש בכל מקרה, מתוך כורח המציאות. מוטב להם להביע סולידריות עם שאר עובדי המשק והחברה הישראלית, ולעשות זאת בהסכמה.
פורסם לראשונה במקור ראשון.
