משק החשמל הישראלי נשלט בידי מונופול חברת החשמל כבר מאה שנה כמעט, מאז 1926. כשמוצר מסופק על ידי מונופול וללא תחרות הוא תמיד יקר יותר, אך מגוון ויעיל פחות. זה מצב משק החשמל בישראל, ובימים אלו תתקבל ההכרעה אם הוא ישתנה.
ההחלטה על שינוי המצב התקבלה להלכה כבר מזמן. ב־1996 חוקקה הכנסת רפורמה ליצירת תחרות, להתייעלות ולמזעור עלויות במשק החשמל. אבל הכוח העצום של חברת החשמל מנע את יישום החוק במלואו. למעט כמה תחנות ייצור פרטיות, ב־2018 משק החשמל הישראלי עדיין נשלט בידי המונופול. ב־22 השנים שחלפו מאז החוק הספיקה חברת החשמל לגרוף סכומי עתק לקופת הפנסיה של עובדיה, לשקוע בחובות של 40 מיליארד שקלים, לעכב את חיבור מתחריה לרשת, לפגוע במזיד בצרכנים שעברו לאספקת חשמל פרטית ולהזניח את רשתות ההולכה והחלוקה.
תמשיך לפעול כמספקת החשמל העיקרית לצרכני החשמל הביתיים, בהיקף מובטח.
לפני שנה החליט שר האנרגיה על השבתת יחידות ייצור החשמל הפחמיות בתחנת הכוח ‘אורות רבין’ בחדרה. ועד עובדי חברת החשמל הכריז שישבות כדי לחייב את המדינה לשאת ולתת על מבנה הרפורמה. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את עמדת העובדים, והתיר להם לשבות נגד קידום הרפורמה, כלומר נגד הריבון, הכנסת והממשלה. הפעם החליטה הממשלה לא להיכנע: היא עתרה לבג”ץ בבקשה לקבוע שהשביתה נגד הרפורמה אסורה.
איום העתירה החריד את ועד העובדים, אבל גם את ההסתדרות. בארגון העובדים הגדול במדינה הבינו את משמעויות הרוחב של פסיקתו הצפויה של בג”ץ. הם מיהרו להיכנס למשא ומתן עם משרד האוצר כדי להגיע להסכמות ולהימנע מפסק דין. אלא שלשר האוצר כחלון יש סדר יום אחר. במקום לנצל את ההזדמנות, חזר האוצר לנהל משא ומתן מעמדת נחיתות. התוצאה המסתמנת היא הסכמה על רפורמה כושלת, שתבטיח את המשך שליטת המונופול.
בהתאם להסכמות, חברת החשמל תמשיך להחזיק כמונופול ברשת ההולכה והחלוקה, ובמקביל תשמור על מעורבות בפעילות ייצור החשמל, באמצעות הקמה של שתי תחנות כוח חדשות. בנוסף, היא תמשיך לפעול כמספקת החשמל העיקרית לצרכני החשמל הביתיים, בהיקף מובטח.
ההסכמות האלה גובשו במחשכים ובאינטנסיביות שמזכירה בעיקר מכירת חיסול, על ידי צוות ממשלתי בהובלת מנכ”ל האוצר. המשמעות שלהן היא ויתור על היכולת לפצל את חברת החשמל, להוציא אותה מפעילות הייצור והמכירה לצרכנים, ולהעניק רישיונות לכוחות נוספים ברשת ההולכה והחלוקה. במילים אחרות, הנצחת היעדר התחרות ברוב מקטעי שוק החשמל. כך נראית כניעה על חשבון הצרכן.
ההסכמות מסיגות לאחור גם את האפשרות לקדם התקנת אמצעי ייצור קטנים באנרגיות מתחדשות על ידי צרכנים ויזמים. ברחבי העולם ההתקדמות הטכנולוגית בתחום הסוללות ואמצעי הייצור הסולריים הביאה למעורבות פעילה של צרכני החשמל במשק. יותר ויותר צרכנים בעולם מסוגלים לייעל את צריכתם ולמקסם את התועלת ממתקני ייצור קטנים וממתקנים לאגירת חשמל. רשת חלוקה חכמה ופתוחה, ומידע זמין ונגיש לכל צרכן, הם התנאים להתפתחות דומה גם בישראל. הרפורמה תמנע זאת.
האם שימור המונופול של חברת החשמל ידרבן אותה לשדרג את הרשת? הרגולטורים מבטיחים שבשילוב של פיקוח נכון, הדבר אפשרי. אבל הניסיון בארץ ובעולם מלמד שפיקוח אינו מסוגל לאכוף נורמות שירות על מונופול שמחזיק באינטרסים נוגדים.
גאוות מנסחי הרפורמה היא ההישג היחיד שלה: הוצאת ניהול המערכת מידי חברת החשמל. המהלך הזה חיוני לקיומו של משק תחרותי, ויש להעריך את המאמצים לקידומו. אולם גם כאן נעשה המהלך באופן חלקי ועקום. אם זו התועלת היחידה אל מול הוויתורים הגורפים שנסקרו לעיל, זו לא רפורמה.
אם ההסכמות יאושרו בממשלה ובכנסת, יישאו צרכני החשמל בישראל במחיר המופרז של פרישת 1,800 עובדים (מתוך למעלה מ־2,000 עובדים שחברת החשמל מודה שהם מיותרים) ובשאר עלויות הרפורמה, הנאמדות ב־7 מיליארדי שקלים. בתמורה יקבלו הצרכנים משק מונופוליסטי שימשיך להתנהל לפי האינטרסים של חברת החשמל, ועם שלטר אימתני בידי ועד העובדים.
השפעות מכירת החיסול המזורזת הזו חמורות פי כמה אם מביאים בחשבון את התיאבון שיקבלו ועדי העובדים בנמלי הים וברשות שדות התעופה, ושאר מחזיקי השלטר מכופפי השרים.
אז מה יש לעשות? ליישם את החוק: הוצאה מלאה של חברת החשמל מתחום הייצור, שייפתח לתחרות מלאה; פיצול ההולכה והחלוקה; הכנסת גורמים נוספים לחלוקה; ותחרות מלאה במכירת חשמל. זה המתווה שרשות החשמל עמדה על קיומו בסבב הקודם של השיחות על הרפורמה. פעם בשבעים שנה יש הזדמנות כזו, ואסור להחמיצה.
המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון
