המדינה כולה בתזזית נוכח “תוכנית המאה”, הכוללת הסכמה אמריקנית להחלת ריבונות בשטחים נרחבים מתוך שטחי C. אין ספק שהחלת ריבונות מהווה אירוע היסטורי מכונן. יש שיתמכו ויש שיתנגדו, איש־איש לפי עמדתו האידיאולוגית, המדינית, הכלכלית והפוליטית. אך במישור המשפטי עומדות שתי שאלות. האחת – האם הממשלה רשאית להחיל ריבונות או שחובתה לקבל את אישור הכנסת? השנייה – האם הממשלה הנוכחית, ממשלת מעבר, רשאית לבצע מהלך דרמטי שכזה לפני הבחירות?

בנסיבות הנוכחיות, התשובה לשתי השאלות הללו היא חיובית. אם הממשלה מזהה חלון הזדמנויות מדיני לבצע מהלך של החלת ריבונות, וסבורה כי חלון ההזדמנויות עלול להיסגר עד שתוקם ממשלה חדשה, הרי שזכותה – ואף חובתה – לבצע באופן מיידי החלת ריבונות באמצעות צו ממשלתי, שאינו מצריך את אישור הכנסת.

כדי להבין את סמכות הממשלה להחיל את המשפט הישראלי על שטחים ביו”ש, כדאי להתבונן באופן החלת המשפט בירושלים ב־1967. הכנסת חוקקה אז חוק שקבע כי המשפט של מדינת ישראל יחול בכל שטח של “ארץ ישראל” שהממשלה קבעה בצו. מיד לאחר מכן, הוציאה הממשלה צו שהחיל את המשפט הישראלי על מזרח ירושלים.

אירוע מכונן כמו החלת המשפט של המדינה על חבלי ארץ נוספים בוודאי מחייב התייחסות של הכנסת. אבל ההתייחסות הזו כבר ניתנה. הכנסת חוקקה זה מכבר את החוק שקובע כי המשפט שלה יחול בארץ ישראל המנדטורית שממערב לירדן. היא דרשה רק תנאי נוסף, של אישור הממשלה באמצעות צו לכל תא שטח שעליו יוחל המשפט הישראלי. לכן, כאשר הממשלה החילה את המשפט  בירושלים בשנת 1967 באמצעות צו ממשלתי, ואם הממשלה תחיל את המשפט באזורים נוספים בבקעה או ביו”ש בשנת 2020, היא לא מבצעת מהלך דרמטי בניגוד לעמדת הכנסת. היא רק מוסיפה את חתימתה לחתימה שכבר נתנה הכנסת בחקיקה להחלת המשפט באותם אזורים “בארץ ישראל”. יתרה מכך, אם בכנסת הנוכחית יש רוב המתנגד לחוק שהכנסת חוקקה בשנת 1967 – הרי שביכולתו לבטל את החוק. כל עוד זה לא קרה, החלת ריבונות באמצעות צו ממשלתי היא מימוש של חקיקת הכנסת.

באשר לממשלת מעבר, חוק יסוד: הממשלה אימץ את מסקנות ועדת ברנזון, וקבע בסעיף 30 כי לממשלת מעבר יעמדו מלוא סמכויותיה של ממשלה רגילה. כך הדין גם במדינות רבות אחרות, ובראשן ארה”ב. עם זאת, בג”ץ קבע כי שיקול הדעת של הממשלה בזמן ממשלת מעבר מצטמצם, לפי מבחן הסבירות, כדי שלא לקבוע עובדות מוגמרות בפני הממשלה הבאה.

שאלה אם ראוי שבג”ץ יתערב משיקולי סבירות בהחלטה פוליטית־מדינית מובהקת כמו החלת ריבונות, מחייבת עיון. אך גם פסיקת בג”ץ קובעת במפורש שממשלת מעבר רשאית ואף חייבת לפעול בנסיבות של צרכים דחופים. שיקולי סבירות אינם נוגעים רק ליצירת עובדות מוגמרות לממשלה עתידית באמצעות קבלת החלטה, אלא גם ליצירת עובדות מוגמרות לממשלה עתידית באמצעות אי־קבלת החלטה ואי־ניצול חלון הזדמנויות.

לכן, אם הממשלה מזהה בתוכנית המאה של הנשיא טראמפ חלון הזדמנויות מדיני מצומצם להחלת המשפט באזורים שהמחוקק כבר הסמיך אותה במפורש להחילם, הרי שמבחינה משפטית, בסמכותה לעשות זאת כממשלת מעבר.

המאמר פורסם לראשונה ב“ישראל היום”