המתנגדים לרפורמה המשפטית בישראל הגיעו לשלב ”ההתנגדות”. זה השלב שבו התקשורת טוענת שהדמוקרטיה גוססת, גורמים רשמיים מסרבים להישאר ניטרליים, פעילים חוסמים כבישים מרכזיים, מציבים מתרסים בכניסה למכוני מחקר ומתנכלים למשפחות של פוליטיקאים, והמשקיעים מהרהרים בנוגע למשיכת ההון שלהם מהמדינה. טייסי חיל האוויר אפילו מתחמקים משירות מילואים. זה רע למדינה, אבל זו פוליטיקת אופוזיציה מוצלחת: זורעים כאוס, ואז צועקים “תראה כמה ישראל הפכה לכאוטית“.

אנחנו מנסים לשמור על שפיות: הדמוקרטיה הישראלית לא גוססת. גם אם הרפורמה היתה מבטלת את הביקורת השיפוטית על החקיקה, ומשאירה את הכנסת חזקה יותר, הדבר יגרור את ישראל כל הדרך חזרה ל. . . 1995. היתה אז דמוקרטיה ללא רבב. פרלמנט ריבוני הוא הנורמה בדמוקרטיות פרלמנטריות שאין להן חוקה כתובה שבתי המשפט יכולים לאכוף.

הנשיא ביידן אומר שישראל זקוקה לקונצנזוס, אבל לא הייתה הסכמה לגבי “המהפכה המשפטית” שבה בית המשפט העליון של ישראל, החל משנות השמונים, הפך את עצמו לפוסק הסופי בכל הנושאים. “הכל שפיט”, הכריז שופט עליון לשעבר. בית המשפט בחן מינויים לקבינט, חלוקת תקציבים, החלטות צבאיות ואפילו אם ראש הממשלה “לא כשיר” לתפקיד. זה גם מסמיך את היועץ המשפטי לממשלה, עובד מדינה, להטיל וטו מראש על מדיניות ממשלתית כשחוות הדעת שלו מחייבות מבחינה משפטית.

רוב הישראלים מקבלים שמערכת המשפט זקוקה לרפורמה – וזה הישג גדול של הימין. אבל ממשלת נתניהו לא שכנעה את הישראלים שתוכנית הרפורמה המוצעת היא הנכונה. במקום לפתוח צהר למשא ומתן, ההצעות האגרסיביות ביותר שלה הקשיחו עוד יותר את האופוזיציה והרחיקו את הבוחרים.

ברוב הדברים הרפורמה הגיונית: הממשלה צריכה להיות חופשית לטעון את עמדותיה המשפטיות. עילת “הסבירות” של בית המשפט לביטול פעולות שאינן מוצא חן בעיניו, הפכה לבלתי סבירה בעצמה. צודקת הממשלה כשהיא אומרת שצריך להסיר את סמכות בית המשפט בבחירת שופטים, מכיוון שניצלו אותה לרעה כדי להוציא משפטנים מוכשרים שמתנגדים להם.

הסעיף הכי שנוי במחלוקת הוא הסעיף שיאפשר לרוב בכנסת לעקוף את בית המשפט כשהוא מבטל חוק. הבעיה כאן היא לא מתן זכות המילה האחרונה לנבחרים ברוב ענייני החוק, אלא העובדה שההתגברות היא מתכון לסכסוך חוקתי בלתי נגמר.

דרך עדיפה בהרבה להגן על הספירה הפוליטית היא על ידי השבת ההגבלות הסטנדרטיות על התיקים בהם בית המשפט רשאי לדון, ואז לתת לו לפסוק בתחומי סמכותו. כך ישראל תהפוך לדמוקרטית יותר, לא פחות, ומנגנוני ההגנה השיפוטיים יישארו. המערכת הישראלית עשויה אפילו להפוך לפונקציונלית יותר, לשם שינוי. כיום אין הגבלה על המקרים שבית המשפט העליון בישראל יכול לדון בהם, בניגוד לארה“ב, היכן שהעותר חייב להוכיח פגיעה קונקרטית כדי לקבל זכות עמידה לתביעה.

הוגים ממולחים מהימין הישראלי מבינים שדרושה פשרה כדי להקטין את הסיכון, להחזיר את אמון הציבור ולהעביר משהו בר קיימא. האופוזיציה, לעומת זאת, רואה את ראש הממשלה בנימין נתניהו דחוק לפינה ואין לה סיבה לשחרר אותו משם בקלות. הקואליציה תצטרך למתן את ההצעה שלה ולהסתפק בניצחון חלקי, למרות שהתומכים העיקריים ברפורמה לא יאהבו זאת.

ישראל תזדקק לערמומיות הפוליטית של נתניהו כדי לפתור את הסיבוך הנוכחי. יש בעיה אחת: היועצת המשפטית לממשלה אסרה עליו להתערב ברפורמה המשפטית, בטענה לניגוד עניינים עם המשפט הפלילי שלו. זה הנושא מספר 1 במדינה שהוא נבחר להנהיג, נושא שהקואליציה שלו מקדמת, ובכל זאת מערכת המשפט – שנמצאת בניגוד עניינים משלה – הוציאה צו איסור התבטאות בנושא על ראש הממשלה. איך זה בתור דמוקרטיה?

המאמר הוא תרגום של מאמר המערכת בוול סטריט ג’ורנל