(תמצית המאמר שפורסם בוול סטריט ג’ורנל, 16.10.2023)
עוד בטרם נטמנו כל קורבנות הטבח של ה-7 באוקטובר נשמעו קולות בולטים – ביניהם ארגוני זכויות אדם, ברני סנדרס וג’וזפ בורל – הטוענים שמאמציה של ישראל להגן על עצמה הם פשעי מלחמה.
האם הדין הבינלאומי דורש ממדינה לבחור בין ביצוע פשעי מלחמה לבין ספיגת פשעי מלחמה?
התשובה היא לא. הפגיעה באזרחים היא מהשלכותיה הטראגיות של מלחמה. לכל מדינה הזכות להגן על עצמה, ואם כל פגיעה אגבית באזרחים תהווה “עונש קולקטיבי” אסור, כדברי חברת הקונגרס אוקזיו קורטז, נצטרך לשלול את האפשרות של מלחמת הגנה.
דיני המלחמה אוסרים על תקיפת אזרחים כמטרה. ישראל הבהירה שיעדיה הם צבאיים בלבד. מותר לתקוף יעדים צבאיים גם אם פעולה זו תוביל לאיבוד חיי אזרחים. החוק ההומניטרי הבינלאומי דורש שאיבוד חיי אזרחים מפעולה כלשהי יהיה מאוזן ביחס ל”יתרון הצבאי המצופה”, מה שנקרא עיקרון המידתיות. בפועל, גם מספר רב של נפגעים אזרחים לא שולל את חוקיותה של תקיפת יעד צבאי, אם היעד הצבאי כבד משקל. חמאס מפר את הדין הבינלאומי כשהם מסתתרים בתוך האוכלוסייה האזרחית, והדין הבינלאומי לא נותן פרס על השימוש במגנים אנושיים.
על הניתוח המשפטי של תגובת ישראל לקחת בחשבון את ההיקף והאכזריות של תקיפת החמאס. כשמטרת החמאס היא השמדת העם היהודי וחיסול המדינה היהודית, הבסתו אינה בגדר יעד צבאי טקטי אלא יעד לאומי קיומי – מטרה צבאית מהמעלה הראשונה. אין כל בסיס לאסור על ישראל לעשות שימוש בכל כלי מלחמה לגיטימי, כמו מצור או לחימה בשטח בנוי.
מבקריה של ישראל יגנו כל צעד כפשע מלחמה. המצור על עזה הביא להאשמה של “הרעבת האזרחים”. אולם המצור הוא מהלך לגיטימי במלחמה; רק הרעבה מכוונת של האזרחים אסורה בדין. ברור לכל כי לא חלה על צבא החובה לסייע לאויב שלו לאגור משאבים בזמן סכסוך. כשהאוכלוסייה והיעדים הצבאיים מעורבבים, תקיפת האחד יוביל בהכרח לפגיעה באחר. אין אף ראיה לכך שיש לישראל אסטרטגיה מכוונת של הרעבת האוכלוסייה האזרחית דווקא, וגם אין לה היכולת. לעזה יש גבול עם מצרים. פינוי אזרחים הוא מהלך סטנדרטי בזמן מלחמה – ישראל עצמה פינתה אלפים מאזרחיה שלה מאזור הגבול עם עזה. מצרים מונעת באכזריות את הכניסה למי שבורח מאזור הלחימה.
לא קשה לראות שהמבקרים את ישראל לא באמת מבקשים להציל חיי אזרחים, אחרת היו מציעים לקבל פליטים מעזה. פליטים מתקבלים מעיראק, מסוריה ומאפגניסטן, ורק למגנים האנושיים של חמאס העולם מורה להישאר במקומם.
לא ברור אם קולות אלה נאיביים בלבד או שמא הם מעוניינים להשאיר את ישראל חשופה לסכנת רצח עם. מה שכן ברור הוא שאם יגברו קולות אלה, התחייבותו של הדין הבינלאומי להבטחה של “לעולם לא עוד” תתחלף להרשאה של “מתי שתרצו”.
