הופעתן המבישה של שלוש נשיאות אוניברסיטאות העילית בקונגרס האמריקאי וסירובן לגנות קריאות לרצח עם של היהודים זכתה לביקורת חריפה ולזעם רב לא רק בקרב תורמים יהודים ופוליטיקאים בארצות הברית אלא גם בקרב ראשי האקדמיה בישראל. ראשי כל האוניברסיטאות בישראל פרסמו מכתב חריף נגד ההתבטאויות של שלוש הנשיאות, והם הצביעו על המצב העגום, כש”יהודים וישראלים חוששים להסתובב בקמפוסים בארצות הברית, לדבר עברית, או להיות מזוהים בדרך כלשהי על פי דתם או מוצאם. זיכרונות מימים חשוכים מעברנו שבים ועולים. במציאות זו בולטת חשיבותה של הנהגה תקיפה באוניברסיטאות האמריקאיות שתאמר: עד כאן”. שר החינוך יואב קיש תקף את נשיאות האוניברסיטאות במכתב שכתב להן: “בצביעות רבה אתן התפתלתן אתמול סביב האמת, הסברתן שאלימות, אנטישמיות וקריאות להשמדת יהודים – הן עניין של נסיבות ושלמעשה, אין בהן הפרה של קוד ההתנהגות המקובל באוניברסיטאות שאתן מייצגות”. מכתבים אלו וצעדים נוספים שנעשו כמובן חשובים – הלחץ על האוניברסיטאות נשא פירות ראשונים, והוביל להתפטרות הנשיאה של אוניברסיטת פנסילבניה, אחת משלוש הנשיאות – אך כמובן שלא די בכך. פיטורי נשיאי אוניברסיטאות בארצות הברית אינם נותנים מענה לאתגר החשוב ביותר, שינוי השיח הרווח באקדמיה האמריקאית, בעיקר בתחומי מדעי הרוח והחברה. שיח זה מובל בידי מרצים רבים, לצערנו חלקם יהודים וישראלים לשעבר, שמלמדים את הסטודנטים בקמפוסים האמריקאים תיאוריות מסוכנות הכופרות בקיומה של מדינת ישראל כמדינת לאום של העם היהודי ובעצם זכותם של יהודים להגדרה עצמית.
כדי לשנות את השיח חייבת האקדמיה הישראלית להתגייס בצו 8 ולהילחם במגמות המסוכנות היוצאות מהקמפוסים ואשר פוגעות בלגיטימציה של ישראל. על שר החינוך, המל”ג וראשי האוניברסיטאות והמכללות להקים חמ”ל שינהל בתבונה ובאפקטיביות את המערכה על דמותה של האקדמיה במערב, מערכה שגורלה של האקדמיה בישראל תלויה בה, שהרי אין אקדמיה ומחקר בלי שיתופי פעולה בינלאומיים בין מוסדות וחוקרים ישראלים לבין מוסדות וחוקרים מובילים בעולם המערבי. על ראשי האקדמיה, מקבלי פרס נובל (ויבורך פרופ’ אהרן צ’חנובר שכתב לאחרונה מאמר חשוב כנגד שלוש הנשיאות) והפרופסורים הבכירים בישראל לנצל קשריהם עם עמיתים בכירים במיטב האוניברסיטאות בארה”ב ובאירופה שהם ידידי ישראל, ויש לא מעט כאלו, כדי לאזן השיח בקמפוסים ולהציג בכל כנס ובכל במה אפשרית עמדות אוהדות יותר כלפי ישראל והציונות וכלפי העם היהודי. פעילות חשובה נוספת, שהאקדמיה הישראלית צריכה להוביל, היא שחוקרים ישראליים יפתחו ויקדמו מחקרים מעולים ומבוססים שיציגו באור חיובי ולעין כל את “הסיפור הישראלי”, התגשמות החזון הציוני ויחזקו הלגיטימציה של מדינת ישראל בקמפוסים. על חוקרים לערוך מחקרים מבוססים שיחשפו, למשל, את הצביעות הרבה והסטנדרט הכפול ביחסם של האו”ם, רבים מאנשי האקדמיה וראשי מדינות רבות לישראל בהשוואה ליחס לו זוכים עמים אחרים במלחמה. יש צורך בפרסום מחקרים שיציגו, בגיבוי עובדות מוצקות, את המוסריות הרבה בה נוהגת ישראל במלחמתה כנגד מרצחים מתועבים, בהשוואה למדינות אחרות שבמלחמותיהן רומסות ערכים הומניטריים אוניברסאליים בסיסיים מבלי לספוג גינויים ודה-לגיטימציה, דוגמת אלו ש”זוכה” בהם ישראל.
השנאה לישראל נעוצה בהתפוררות תרבותית ומוסרית עמוקה במערב. זה נאיבי לחשוב שהשנאה תחלוף רק בגלל פרסום מאמרים מנומקים ככל שיהיו, אלא יש צורך בפעילות הרבה יותר עמוקה ושורשית, רובה צריכה להיעשות בידי האקדמיה האמריקאית והאירופית בעצמן, שבמידה והן רוצות להיחשב כמקומות בהן מקדמים צדק ומוסר אוניברסלי, צריכות לעשות בירור פנימי נוקב על מהותה של האקדמיה, ומתוך בירור זה להבדיל בצורה ברורה בין חופש להביע דעה ליגיטימית לבין נקיטת אמצעים חריפים למניעת קריאות מתועבות לרצח יהודים, שאין בינן לבין מוסר וחופש ביטוי דבר. דיון נרחב בדרכי ההתמודדות בהתפוררות התרבותית והמוסרית חורג ממטרת מאמר זה, שעוסק בפעולות דחופות וקונקרטיות יותר, ובעיקר בצורך בהשמעת קולה המוסרי-האינטלקטואלי של ישראל כמשקל נגד לפרוגרסיביות הקיצונית והמסוכנת ליהודים שמרימה ראש בקמפוסים בארצות הברית. גם חשוב לוודא שהרוח הרעה המנשבת באותם קמפוסים לא תחדור לקמפוסים בישראל.
יש צורך חיוני בפרסום מחקרים בסיסיים של מיטב החוקרים הישראליים ממדעי המדינה, משפטים ומדעי הרוח, שיספקו תשתית אינטלקטואלית-רעיונית למרצים ולסטודנטים ישראליים ולאוהדי ישראל המצויים בימים אלו במצוקה בקמפוסים בארצות הברית נוכח ההתקפות הקשות על ישראל, וזקוקים נואשות לחומרים מנומקים ובהירים שיסייעו להם במלאכה של “דע מה שתשיב”. מחקרים כאלו צריכים להיכתב בידי אקדמאיים ישראליים מימין ומשמאל. יש לא מעט דוגמאות של אנשי אקדמיה ציוניים שתרמו תרומה משמעותית ליצירת תשתית מחקרית פרו-ציונית. נזכיר כמה מהם.
אינטלקטואל ישראלי ציוני שתרם תרומה עצומה למאבק על הלגיטימציה של מדינת ישראל היה ד”ר יעקב הרצוג, דודו של נשיא המדינה הנוכחי, ומי שכיהן בתפקידים בכירים בשירות הציבורי, וביניהם מנכ”ל משרד ראש הממשלה ושגריר בקנדה. שמו התפרסם בישראל ובעולם כולו בשנת 1961, בעקבות הוויכוח הפומבי שיזם עם ההיסטוריון הבריטי פרופסור ארנולד טוינבי, שנחשב להיסטוריון הפופולרי של זמנו. עמדתו ההיסטורית של טוינבי כלפי העם היהודי והציונות היתה חריפה ביותר והוא ראה בעם היהודי “מאובן היסטורי” בין העמים. לפיכך טען טוינבי, שהציונות שניסתה להחיות את הלאום היהודי ה”מאובן” בהקמת מדינת ישראל, הביאה אסון על הפלסטינים והערבים. לטענתו, ישראל היא מדינה שנולדה בעיוות ובחטא. ד”ר הרצוג, שכיהן אז כשגריר ישראל בקנדה, פנה לפרופסור טוינבי, ששהה באותה עת בשבתון בקנדה, והזמין אותו באופן רשמי לדו־קרב רעיוני והגותי, ולמעשה לוויכוח פומבי על דבריו. פעילותו של יעקב הרצוג מזכירה לנו במידה רבה את הפולמוסים הפומביים, שהתקיימו בימי הביניים בין נוצרים לבין חכמים יהודיים, דוגמת הרמב”ן, שהגנו בחירוף נפש, בכישרון ובעוצמה אינטלקטואלית ומוסרית על מסורת עמם, זקפו גוום השפוף של היהודים, לפחות לזמן מה (עד האירוע האנטישמי הבא!) והביאו לידי כך שלא מעט נוצרים הגונים הודו בצדקת טענותיהם. יסודות הדיון אשר הניח יעקב הרצוג, אודות טיבו ההיסטורי של העם היהודי וצדקת דרכה של מדינת ישראל, רלוונטיים עד היום. הוויכוח בין הרצוג לטוינבי השפיע על דור שלם של צעירים יהודים בכל רחבי תבל וחיזק את אמונתם במוסריותה וחיוניותה של היהדות ובצדקת דרכה של הציוניות. עתה נעבור לדוגמא שניה.
כששימשתי פרופסור אורח באוניברסיטת ייל בארצות הברית, הוזמנתי בידי אגודת הסטודנטים הלל להרצות בפני קהל סטודנטים על המשפט במדינת ישראל וערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, נושאים בהם עסקתי בקורסים שלימדתי שם. מהיכרותי את קהל הסטודנטים, רובם היו בעלי השקפות פרוגרסיביות ולא חשו אהדה כלפי ישראל. חיפשתי מחקרים רציניים שיספקו תשתית משפטית ראויה ומשכנעת למדינתנו היהודית והדמוקרטית ומצאתי אותם במחקריה הנפלאים של פרופ’ רות גביזון ז”ל, שהנהירה בבהירות רבה את הרעיון העומד ביסוד מדינה יהודית ודמוקרטית, עם כל המתחים הנלווים ליחסים בין יהודית לבין דמוקרטיה ליברלית. מחקריה עשו רושם רב על הסטודנטים והביאו את חלקם לגיבוש תפיסה מאוזנת יותר כלפי ישראל. פרופ’ גביזון הקימה בשנת 2005 את מרכז מציל”ה, מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, במטרה להתמודד עם הנטייה הגוברת בקרב ישראלים ובקרב יהודי התפוצות להטיל ספק בלגיטימיות של לאומיות יהודית ובאופן שבו היא מתיישבת עם ערכים אוניברסליים. עיקר מטרתו של המרכז היא להתמודד עם תפיסות פוסט–ציוניות ואנטי-ציוניות, ולקדם פעילות לקידום הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית המחויבת לערכים דמוקרטיים וליברליים ולשמירה על זכויות האדם. מרכז מציל”ה, כפי שהצהירו מייסדיו, הוא גוף ציוני לא-מפלגתי, המחזיק בתפיסות לאומיות, דמוקרטיות וליברליות, דוגל בערכי מגילת העצמאות ובהגדרתה של ישראל כ”מדינה יהודית ודמוקרטית“, ופעילים בו אישים מהשמאל והימין, חילונים ודתיים. מן הראוי ששר החינוך וראשי מל”ג יקציבו סכומים משמעותיים למימון פעילות מחקרית איכותית, דוגמת הפעילות הברוכה שנעשתה בידי פרופ’ גביזון ז”ל, שתקדם הלגיטימיות של מדינה יהודית ודמוקרטית.
דוגמא אחרונה למחקר חשוב מאוד שכתב משפטן ישראלי בכיר הוא ספרו של השופט חיים כהן “משפטו ומותו של ישו הנוצרי” שהתפרסם לראשונה בשנת 1968. תוצאות משפטו של ישו מהדהדות כבר מאות שנים בתודעה הדתית והתרבותית של עמי העולם, והיהודים הם שסבלו מאז ומתמיד מן השנאה שמשפט זה ליבה נגדם. עם קום מדינת ישראל פנו כמרים פרוטסטנטים לנשיא בית המשפט העליון הראשון, משה זמורה, בדרישה לחדש את משפט הסנהדרין שנערך לישו. זמורה העביר את בקשתם אל השופט חיים כהן, וזה בחן את העדויות בחינה משפטית נוקבת לאור הידוע לנו על עקרונות המשפט היהודי והרומי שהיו נהוגים הלכה למעשה בארץ ישראל בימים ההם. בספרו כותב כהן: “במשך כל ההיסטוריה שלנו עמדנו מול האשמות הנוצרים כאילו חירשים ואילמים מבלי לדעת מה להשיב… גילוי האמת והוכחתה היה מיישר את עמוד השדרה היהודי גם כלפי פנים.” ואכן, ספרו של חיים כהן זכה להדפסות רבות במהדורתו האנגלית בארה”ב ובאנגליה, ותורגם לשפות רבות, ושימש כתב הגנה חשוב כנגד ההאשמות הקשות שהוטחו ביהודים.
הדיונים על צדקת דרכה של ישראל, צדקת דרכה של הציונות ותרומתה של היהדות, לעולם אינם דיונים ששייכים אך ורק לעבר. הם מתרחשים היום, והם חריפים במיוחד בקרב העילית האינטלקטואלית. האם ימצאו בימינו אקדמאים ישראלים בכירים, דוגמת יעקב הרצוג, רות גביזון וחיים כהן, שישיבו מלחמה שערה נגד אלו הקוראים להשמדת מדינת ישראל והעם היהודי רחמנא ליצלן? על האקדמיה הישראלית להתגייס למשימה זו כאיש אחד ובלב אחד, למרות ההשקפות הפוליטיות השונות, וביחד ננצח!
המאמר פורסם לראשונה בגרסה דומה במקור ראשון
