פתיחת שנה אקדמית מחייבת אותנו לבחון מה ניתן לשפר במערכת ההשכלה הגבוהה כדי שתוכל לעמוד באתגרי השעה. מודל המשילות של ההשכלה הגבוהה בישראל נקבע לפני למעלה מ־65 שנה בחוק המועצה להשכלה גבוהה, שנחקק בזמן שבו היו בישראל חמש אוניברסיטאות בלבד ואף לפני הופעת המחשב האישי, ולא שונה עד היום, למרות שכיום יש כבר 58 מוסדות להשכלה גבוהה ואנו בעידן הבינה המלאכותית. ישראל היא מהמדינות הבודדות ב־OECD שלא התאימו את מודל המשילות של ההשכלה הגבוהה לעידן העכשווי. האם לא הגיעה העת?
לפי החוק, המועצה להשכלה גבוהה (מל”ג) “היא המוסד הממלכתי לענייני השכלה גבוהה במדינה”, ושר החינוך הוא יו”ר מל”ג, ולמועצה ולשר יש סמכויות משמעותיות. אלא שמרבית סמכויות אלו נלקחו הלכה למעשה מידי שר החינוך ומל”ג בהחלטה שהתקבלה בימיה האחרונים של ממשלת המעבר של רבין ב־1977, לאחר שנודע שבגין זכה בבחירות וימים ספורים לפני שהקים את ממשלתו. הממשלה החליטה להסמיך את הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות”ת) למילוי תפקידים משמעותיים ביותר שהיו נתונים לפני כן לשר החינוך ולמל”ג, וקיבלה על עצמה להימנע “מלהקציב הקצבות למוסד להשכלה גבוהה שלא בהמלצת ות”ת”. בכך ניטלה הלכה למעשה סמכות ממשלת בגין לקבוע מדיניות בתחומי ההשכלה הגבוהה (אולי משום שחבריה אינם בעלי “הדעות הנכונות”?).
למודל הישראלי, שבו לגורם המתקצב, הממשלה, אין יכולת לקבוע מה ייעשה בכסף שניתן למוסדות, אין אח ורע, על פי בדיקתי, במדינות המובילות בהשכלה הגבוהה ב־OECD והוא לוקה בכשלים רבים. אני מציע ללמוד מהנעשה במדינות שבהן מיטב המוסדות להשכלה גבוהה. יש שלושה מודלים עיקריים:
המודל הראשון, הביזורי־פדרלי, קיים בארצות הברית, שבה משרד החינוך מוסמך לקבוע קווי מדיניות, קריטריונים לתוכניות אקדמיות ואקרדיטציה, אך אינו מעורב בחיי היומיום של המוסדות. למודל זה יש יתרונות מבחינת יצירת תחרות, חיזוק אוטונומיה מוסדית והפחתת בירוקרטיה, אך נראה שהוא מתאים למדינות ענק כמו ארצות הברית, ופחות מתאים לישראל.
המודל השני הוא המודל הריכוזי המקובל ביפן ובסינגפור, שבהן הממשלה מעורבת מאוד בענייני ההשכלה הגבוהה. מודל זה גם לא מתאים לישראל בשל הצורך לאפשר למוסדות מידה רבה יותר של אוטונומיה כדי שיוכלו לבטא עד כמה שאפשר את האופי המוסדי הייחודי.
מודל שלישי, שמקובל כיום בבריטניה, בשוודיה, בהולנד ובדנמרק, מאזן בין מתן אוטונומיה מוסדית גדולה יחסית ושמירה על חופש אקדמי, ובין משילות של שר החינוך, שקובע את קווי המדיניות הכלליים בלי להתערב בחיי היומיום של המוסדות עצמם. השר קובע מהן אמות המידה לתקצוב.
הגיעה העת לאמץ בישראל מודל משילות מאוזן בהשראת המודל הבריטי שהוכיח את עצמו. הדבר ישמור על אוטונומיה מוסדית, חופש אקדמי והגברת התחרות, לצד הגברת השפעת הציבור באמצעות נבחריו על הנעשה בתחום, כולל חיזוק תרומתם של המוסדות לחוסן הלאומי ולמשק, תקצוב מוסדות באזורי עדיפות לאומית וקידום תחומי לימוד נצרכים למשק.
המאמר פורסם לראשונה בעיתון מעריב (“הממשלה צריכה לקבל יותר סמכויות והשפעה על האקדמיה”)
