במשך שנים רבות האמנתי באדיקות ברעיון הדמוקרטיה הייצוגית וחששתי מבעייתיות השימוש בדמוקרטיה ישירה. עתה, אינני נחרץ כל כך בדעתי, בין היתר בשל מחקר שערכתי עם שני עמיתים, אנדרה עשת-שוורץ ודן פלזנטל, על משאלי העם בשוויץ.
החברה בשוויץ שסועה באורח קיצוני: היא מורכבת מעשרים-ושישה קנטונים, כאשר גרמנית היא השפה השלטת בתשעה-עשר מהם; צרפתית היא שפת הרוב בשישה קנטונים, ובקנטון אחד השפה השגורה היא איטלקית; בארבעה-עשר קנטונים הרוב הוא קתולי, וביתר שנים-עשר הקנטונים הרוב הוא פרוטסטנטי. אך למרות זאת, נהנית המדינה מיציבות פוליטית מרשימה. ב-1959 הקימו ארבע המפלגות הגדולות קואליציה על-פי מה שמכונה “נוסחת הקסם”. מאז ועד היום שולטת אותה קואליציה בשוויץ, כאשר כל אחד משבעת החברים בממשלה משמש כראש-ממשלה למשך שנה.
משאל עם כלל-לאומי התקיים במדינה לראשונה ב-1848 ומאז התקיימו יותר מחמש-מאות משאלי עם, מספר העולה על משאלי העם הלאומיים בכל המדינות האחרות גם יחד. בדיקה סטטיסטית של המשאלים הוכיחה כי קיומם מבטא התנהגות הומוגנית למרות השסעים הלשוניים, הדתיים והפוליטיים. באופן כללי ניתן לומר כי בדרך-כלל הצבעה בכל קנטון צרפתי תהיה דומה מאוד להצבעה בכל קנטון גרמני.
אך הדוגמא השוויצית אינה מובטחת בהקשרים אחרים. משאל העם שנערך ב-1950 בבלגיה, בו התבקשו האזרחים לאשר את שובו לכהונה של המלך לאופולד השלישי, הבליט את השסע בין הפלמים והוואלונים, שלא בלט כל-כך עד לקיום המשאל. המשאל היווה זרז לתהליך המאיים כיום על עצם המשך קיומה של בלגיה כמדינה מאוחדת. לעומת שוויץ, ישנן מדינות שאינן מקיימות משאלי עם לאומיים כלל. דוגמא מובהקת היא ארצות-הברית. עם זאת, חלק ממדינות הברית מקיימות משאלי עם כדבר שבשגרה. בולטת בעניין זה המאוכלסת במדינות הברית, קליפורניה.
במדינות אחדות מתקיימים משאלי עם רק בשאלות קרדינליות. בעיקר בנושאים הנוגעים לריבונות המדינה או לשאלות חוקתיות מרכזיות. בריטניה, למשל, קיימה רק שני משאלי עם כלל-לאומיים. ב-1975 השאלה הייתה אם בריטניה צריכה להצטרף למה שנקרא אז בשם ‘הקהילה האירופית’. ב-2011 השאלה הייתה אם בריטניה צריכה לשנות את שיטת הבחירות שלה. תשעה משאלי עם אחרים שנערכו בבריטניה נערכו רק בחלק מהממלכה – בסקוטלנד, צפון-אירלנד או וולס. משאלי העם בבריטניה “מחייבים”. אך גם במדינות בהן המשאלים הם “מייעצים”, המדינה מתחשבת בתוצאות. כניסתה של נורווגיה לקהילה האירופית נדחתה בתחילת שנות-השבעים, למרות עמדת הממשלה, כי המתנגדים זכו ברוב קל במשאל עם מייעץ.
התמיכה בקיומו של משאל עם הן בקרב יהודים והן בקרב ערבים מוצאת ביטוי ב”מדד השלום” של חודש יולי, המתפרסם על-ידי אוניברסיטת תל-אביב ו’המכון הישראלי לדמוקרטיה’ (מוצג לעיל). קיים אם-כן סיכוי לכך שמשאלי עם בשאלות של הסדר מדיני יעניקו דווקא רוח גבית לממשלה.
הדילמות של מיל ורוסו
ממצאים אלו הובילו אותי למחשבה כי חלק מהביקורות והחששות שהועלו כנגד הדמוקרטיה הישירה, לא התממשו. ובראשן החשש כי הדמוקרטיה הישירה תביא תמיד להחלטות אינטרסנטיות משיקולים קצרי טווח. האב הרעיוני של “הדמוקרטיה הייצוגית”, הנבדלת בשורשי מהותה מ”הדמוקרטיה הישירה” הוא ג’ון סטיוארט מיל, שסיכם את רעיונותיו בספר “ממשל של נציגים” שיצא לאור ב-1861. מיל, פילוסוף בן פילוסוף, מהוגי הדעות הליברלים והתועלתנים הבולטים ביותר, גרס כי ממשלה הפועלת לטובת אזרחיה צריכה לשפר את תכונותיהם הטובות של האזרחים ולקדם ככל האפשר את טובת הכלל מעבר לטווח המיידי. מיל העמיד את טובת הכלל לטווח הארוך כמטרה עליונה וסבר כי דמוקרטיה ישירה שבה מחליטים האזרחים “מהיום להיום” תביא לקידום אינטרסים אגוצנטריים וקבוצתיים בטווח הקצר, על חשבון העדפת תועלת הכלל בטווח הארוך. על דילמה זו עמד כבר ז’אן ז’אק רוסו בספרו “על האמנה החברתית” שיצא לאור 99 שנים לפני ספרו של מיל. רוסו הבחין בין “רצון הכלל” לבין “הרצון הכללי”: ההבדל בין שני אלה עומד במרכז ההתנגדות לדמוקרטיה הישירה ורוסו הבליט אותו עד כדי כך שהיו שטענו כי הגותו הולידה הן את הדמוקרטיה והן את המשטרים הטוטליטריים המודרניים הקשים ביותר. כשמדובר בציבור של בני אדם הממתינים בתור לאוטובוס, “הרצון הכללי”, המשקף את טובת הציבור, הוא לשמור על התור ולהתנהג בהתאם. התנהגות כזו תועיל בתנאים רגילים לציבור כולו ולכל אחד מן הפרטים. אך “רצון הכלל” עלול להשתקף בכך שכל אחד מהפרטים “רוצה” וגם מנסה להידחק בתור. התנהגות כזו עלולה להניב מריבה המונית, ובסופו של דבר להפסד של כל אחד מן הפרטים. לשם כך צריך שלטון חזק. מיל גרס ששלטון זה צריך להיות שלטון של נציגים שזוכה באמון הבוחרים או בענישתם בעת בחירות תקופתיות. רק שלטון שכזה יוכל להתמקד במימושו של הרצון הכללי, ולא בהליכה עיוורת אחר רצון הכלל ההרסני.ומה לגבי ישראל?
דומה כי הדוגמא הבריטית של עריכת משאלים בנושאי ריבונות ובנושאים חוקתיים מרכזיים אינה צריכה להידחות על הסף. יש הטוענים כי החוקים בעניין זה נועדו להעמיד חסם נוסף בדרך לוויתור על שטחים. עם זאת, ראוי להדגיש כי כל אימת שממשלה בישראל קיבלה החלטה דרמטית בענייני חוץ וביטחון היא זכתה על-פי סקרי דעת הקהל בתמיכה ציבורית, גם אם עמדת הציבור הייתה שונה קודם לכן. כלל זה חל הן על ממשלות שמאל והן על ממשלות ימין, הן על החלטות ניציות והן על החלטות יוניות.
התמיכה בקיומו של משאל עם הן בקרב יהודים והן בקרב ערבים מוצאת ביטוי ב”מדד השלום” של חודש יולי, המתפרסם על-ידי אוניברסיטת תל-אביב ו’המכון הישראלי לדמוקרטיה’ (מוצג לעיל). קיים אם-כן סיכוי לכך שמשאלי עם בשאלות של הסדר מדיני יעניקו דווקא רוח גבית לממשלה.
