החיים הציבוריים בישראל ממושפטים. אנחנו חברה מתדיינת, ומשום כך אנחנו מתקשים להגיע להכרעות פוליטיות – ומזמינים התערבות שיפוטית בנושאי מדיניות. זו, בקצרה, תמצית של אחד הפרקים בספרו של פרופ’ יצחק גל־נור, “המערכת הפוליטית בישראל”.
על רקע זה, מפתיע טור הדעה שפירסם גל־נור (“החטיבה להתיישבות – הפרטה גרועה”, 27 באפריל 2015, TheMarker), שבו הוא מבקש להצדיק את החלטת היועץ המשפטי לממשלה להורות על סגירת החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. גל־נור מבקש למעשה לאפשר ליועץ המשפטי לממשלה, אף ללא כל קביעה של בית משפט, לאסור על פעילות ממשלתית, גם כאשר אין מניעה חוקית לפעול בדרך שבה בחרה הממשלה.
היועץ המשפטי לממשלה אמון על כך שממשלת ישראל תפעל בהתאם לדין, כלומר חקיקה והלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון. אבל משום שהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מתאימה לנייר מדיניות שפירסם גל־נור בעניין הפרטה, מוכן גל־נור להתעלם מכך שהיא אינה משקפת כל דין נוהג אלא השקפה.
בחוות הדעת שכתבנו בפורום קהלת בתגובה להחלטת היועץ בעניין החטיבה, מצאנו כי אינספור סמכויות שלטוניות נמסרות בישראל לביצוע על ידי גופים שאינם ממשלתיים, כקבלני ביצוע למילוי משימות לאומיות. אין כמובן כל דין שאוסר על כך, וכך פועלות מדינות מפותחות אחרות.
תהיה אשר תהא דעתם של גל־נור ועמיתיו ממכון ון־ליר בנוגע להפרטה, עד שהיא לא תאומץ בידי המחוקק היא לא תהיה רלוונטית לדיון בפני היועץ המשפטי לממשלה בדבר חוקיות פעילותה של החטיבה להתיישבות. השאלה שניצבת בפני היועץ המשפטי היא אם הפעולה שמבקשת הממשלה לבצע היא חוקית. ולשאלה הזאת, כך מצאנו, התשובה ברורה: אין מניעה חוקית לאפשר את המשך פעילות החטיבה.
כפי שפירטנו בחוות דעתנו, החטיבה כפופה לכללי המשפט המינהלי ועליה לעמוד בסטנדרטים מחמירים של מינהל ציבורי. ככל שהחטיבה נכשלה בכך, הרי שיש לפעול בכלים מינהלים לתיקון המצב. בכך צודק גלנור. ואולם אין בכך להביא לצו משפטי היוצא מפי יועץ ללא סמכות, המורה על סגירת החטיבה.
ב-1998 כתב נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, כי מחוקק סוציאליסטי ומחוקק קפיטליסטי יוכלו שניהם להגשים את המצעים המדיניים שלהם, מבלי שבית המשפט יתערב בכך. ב-2015 מבקשים גל-נור והיועץ המשפטי לערוך הפיכה נוספת. לא רק שהם סבורים כי ניתן לכפות מצע כלכלי על ממשלה נבחרת, אלא שהכוח המשפטי הכופה נמצא לשיטתם בידיו של היועץ המשפטי לממשלה. לשיטתם, הוא רשאי להפעיל את כוחו הבלתי מרוסן, כדי לאשר או לפסול מדיניות ממשלתית בשל עמדותיו האישיות – ולא מכוח הדין.
מחקר שפירסם באחרונה פורום קהלת מצביע על הייחודיות והחריגות שבסמכות שקנה לעצמו היועץ המשפטי בישראל, ועל כך שלא קיימת לסמכות זו מקבילה במדינות דמוקרטיות אחרות בעולם.
כדי לערער על חוות דעתנו, מאשים אותנו גל־נור באידיאולוגיה. זה נכון. פורום קהלת מאמין בדמוקרטיה המיוסדת על ערכים של שלטון הרוב, משילות והפרדת רשויות. פורום קהלת נגוע גם באהדה לאידיאולוגיה ציונית. הוא תומך גם בהתיישבות, בדיוק כמו 30 ראשי הרשויות המקומיות בפריפריה שפנו ליועץ לאחר פרסום חוות הדעת כדי להבהיר שאין תחליף לפעילות החטיבה בעוטף עזה, בגבול הלבנון, בגליל ובנגב.
גל־נור מאשים אותנו גם בפרשנות מוטעית לבג”ץ הפרטת בתי הסוהר. לטענתו, הוכרע כי ישנם תחומים שלמדינה אסור להפריטם מכוח חוק יסוד: הממשלה הקובע בסעיף 1 כי “הממשלה היא הרשות המבצעת”. לא מניה ולא מקצתיה. הנה לדוגמה דברים שכתב נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, על פרשת בתי הסוהר במקום אחר: “לא הוכרעה השאלה אם ניתן להורות על ביטול של חקיקה של הכנסת, אם נמצא כי זו סותרת את סעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה (הקובע שהממשלה היא הרשות המבצעת. א.ג)”. משמעותה של חוסר ההכרעה פשוטה – בית המשפט פוסק שאין איסור על הפרטת סמכויות הממשלה באופן עקרוני, כל עוד אינם פוגעות בזכויות אדם.
אנו מודים אפוא באשמה: כמו גל־נור, גם אנחנו חוששים מהסחף של משפוט היתר במדינת ישראל; וגם לא חדלנו מהחזון שמבקש לבסס פה מדינה יהודית־ציונית ודמוקרטית.
המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר
