בוויכוח התיאורטי על מהות הדמוקרטיה יסכימו הכול על דבר אחד: הדמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר להעברת שלטון ללא אלימות, וכדי שהשלטון יעבור ללא אלימות יש הכרח בכללי משחק. כללים אינם כללים אם הם אינם קבועים מראש, כללים אינם כללים אם ניתן לשנותם תוך כדי התהליך. בתקופת בחירות, חוקי המשחק הם שם המשחק.
תקופת הבחירות, חגה של הדמוקרטיה, מביאה תמיד לשינוי בשלטון: נציגי העם מתחלפים, בעלי תפקידים הולכים ובאים ולעיתים יש גם חילופי שלטון. זו תקופה רגישה, המעלה שאלות רבות שצריכות מענה. כיצד אומר העם את דברו? איך מתבצע הליך השינוי בשלטון? למי הסמכות בתקופת המעבר? מהי הפרוצדורה למינוי בעלי התפקידים החדשים?
דווקא בגלל רגישות התקופה, זו גם תקופת חגם של הכללים. חוקי הבחירות רבים ומפורטים ומתייחסים לכל שלבי ההליך, מראשית ועד אחרית. החל באופן רישום המפלגות, עבור בדרכי התעמולה, המשך באופן ההצבעה, הלאה לחלוקת הקולות בין המפלגות, משם לכללי יצירת קואליציה וכלה במינוי שרים ובעלי תפקידים. חוקיו של ההליך כולו, על כל שלביו, כתובים עלי חוקי-יסוד, חוקים ותקנות.
איך נקבעים הכללים הללו? קביעת הכללים מראש, מאחורי מסך הבערות, היא הערובה להצלחה. בשעה שכל השחקנים אינם יודעים מה יהיו יחסי הכוחות ולטובת מי יפעל כל כלל – חזקה שהכול יפעלו לגיבושם של כללי המשחק הטובים ביותר מבחינה אובייקטיבית. אחרי שנקבעו הכללים – ניתן לשחק בתוכם. שחקן ערמומי עשוי לנצלם לשיפור עמדותיו במשא-ומתן. גלגל חוזר בעולם.
זו, בתמצית, השגיאה של בג”ץ השבוע. כללי המשחק היו כתובים: יו”ר הכנסת קובע את סדר יומה, יו”ר הכנסת מכהן בתפקידו עד שייבחר יו”ר חדש, בחירת יו”ר תיעשה לכל המאוחר עם השבעת הממשלה. אבל תפקיד היו”ר נעשה קריטי לכחול-לבן כדי לקדם חוקים שיאיימו על ראש הממשלה, כלומר שיפור עמדות במו”מ. אדלשטיין – ממלכתי באופיו אך ערמומי לעת מו”מ, החליט לנצל את הכללים לטובת מפלגתו.
אינני יודע מה מקור הדחף של בג”ץ להתערב וליטול מיו”ר הכנסת את הסמכות שהכללים מעניקים לו, אך חזקה ששופטיו לא עשו זאת כדי לתמוך באחד מן הצדדים במו”מ. יש אומרים שזהו שכרון הכוח, אולם אני חושש שזו פשוט אי-הבנה: שופטי בג”ץ הרגילו עצמם לפסוק לפי כלים גמישים – תכליות, סבירויות ואיזונים – עד ששכחו את חשיבותם של הכללים.
זו גם הסיבה לפסק הדין הנוסף, בו החליט בג”ץ על הליך בחירת יו”ר חדש, לאחר התפטרות אדלשטיין – בניגוד לכללים, לפי המצפון. התוצאה הייתה הפרת האיזון הפנימי של המו”מ הפוליטי, וקירוב פירוקה של כחול לבן. במבט לאחור, נימוקי פסקי הדין נראים חיוורים. הנה, מתברר שלא היה רוב לברית נגד נתניהו. אלו כמובן כללי המשחק: עד שאין ממשלה לא ידוע מהו הרוב.
בקרוב צפויה בבג”ץ הכרעה נוספת: האם נתניהו, שהכללים בחוק היסוד מאפשרים לו להקים ממשלה ולכהן בראשה עד הרשעה גמורה, אכן רשאי לכך. האם גם הפעם יתפתו השופטים לחרוג מן הכללים?
פורסם לראשונה במקור ראשון.
