בשבוע שעבר התפרסם כי שר הביטחון משה יעלון החליט להשאיר את גל”צ בצה”ל ובכך לדחות את הצעת הרמטכ”ל, רא”ל גדי איזנקוט, להוציאה מהצבא. בידיעה אחרת פורסם כי התחנה תיאלץ להתמודד עם קיצוץ בתקציבה וככל הנראה גם לצמצם את כוח האדם שלה. ידיעה אחרת, שלישית במספר בנוגע לתחנה, עסקה בהחלטה נוספת של השר יעלון להאריך את כהונת מפקד התחנה, ירון דקל, בשנה נוספת, כך שבסופה יכהן חמש שנים בתפקיד זה. שתי ההחלטות של השר יעלון, שניתנו בהפרש של יממה אחת, צריכות להטריד כל מי שמאמין כי תחנת הרדיו הצבאית זקוקה לרפורמה מהותית.
כפי שטענתי במאמר קודם, פעילותה של גל”צ במתכונתה הנוכחית מעוררת קשיים עקרוניים רבים: הפניית שידוריה של תחנה צבאית לקהל שרובו מורכב מאזרחים, המתח המובנה בין חופש הביטוי העיתונאי שתובעים עיתונאי התחנה לבין הצורך בהקפדה על היררכיה פיקודית בתוך הארגון הצבאי, עיסוק רב למדי בפוליטיקה מפלגתית בשידורי התחנה ששייכת לארגון שאמור להתרחק ממחלוקות מפלגתיות, אי מתן תשומת לב מספקת לחיילים ולצבא בלוח השידורים ועוד. במאמר אחר הצבעתי על האבסורד שגלום בהיותה של גלגלצ ערוץ שידור של הצבא.
מאז שנותיה הראשונות עמדה גל”צ בפני סכנת סגירה. בתחילה נבע האיום ממחסור במשאבים ומלחצים מצדה של תחנת “קול ישראל” שראתה בה מתחרה על לבם של המאזינים. לאחר מלחמת ששת הימים עמדה התחנה לנפוח את נשמתה ומינויו של יצחק לבני לתפקיד מפקד גל”צ הביא להצלתה ולהצלחתה הרבה החל משלהי שנות השישים. לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977 הביע שר הביטחון עזר ויצמן את רצונו לסגור את התחנה או לחלופין להותיר בה רק תכניות צבאיות, אך כעבור זמן מה נסוג מכוונתו לאחר שנתקל בהתנגדות מצד צמרת צה”ל לרעיונות אלה.
באמצע שנות השמונים בעת ההתמודדות עם המשבר הכלכלי החמור שפקד את המדינה, הביא הרמטכ”ל רא”ל משה לוי לקיצוץ עמוק בתקציב התחנה ולשינוי במבנה שלה תוך עימות עם האזרחים שעבדו בתחנה. בראשית שנות התשעים הביע הרמטכ”ל רא”ל אהוד ברק רצון לקצץ מצה”ל את “כל מה שאינו יורה” ובהנחיתו גובשה תכנית להעביר את התחנה לאחריות רשות השידור או לאחריותה של הטלוויזיה החינוכית, אולם גם רעיון זה לא יצא אל הפועל. בראשית שנות האלפיים הכין שר האוצר, סילבן שלום, תכנית להפרטת התחנה, אך גם תכנית זו נגנזה.
לפני כחודשיים וחצי התפרסמה הצעתו האמורה של הרמטכ”ל אייזנקוט להוציא את גל”צ מצה”ל ולהעבירה למסגרת אחרת, אולי למשרד הביטחון, כחלק מהתכנית הרב-שנתית של הצבא (“גדעון”). לא ניתן היה לדעת באיזו מתכונת אמורה התחנה לפעול. ייתכן שבמשרד הביטחון היינו מקבלים את “אותה הגברת בשינוי אדרת” מבלי לתת בהכרח מענה לבעיות שצוינו לעיל. יחד עם זאת, היה בהצעה פוטנציאל לחולל דיון מחודש על תפקידה של גל”צ, שלמרבה הצער לא מומש. מתמיה שמכל ההמלצות שגיבש המטכ”ל לשינויים במבנה צה”ל ההמלצה היחידה שנדחתה על ידי השר היא זו שעסקה בהוצאת גל”צ מהצבא.
מפקד עם פריבילגיות
החלטתו של יעלון להאריך בשנה נוספת את כהונתו של מפקד התחנה מותירה גם היא טעם חמוץ, מכיוון שהיא לא לוותה בהחלטה לקבוע בהוראת הפיקוד העליון את משך כהונתו של מפקד גל”צ (כהונתם של שאר המפקדים בצבא מוגדרת מראש בדרך כלל). מצב זה אינו בריא, שכן הוא יוצר חוסר ודאות ועשוי לגרום לחיכוכים מיותרים בין גורמים בתחנה וגורמים בדרג המדיני. כל עוד לא יעוגן משך כהונת מפקד גל”צ בהוראת הפיקוד העליון, כל החלטה של שר ביטחון להחליף את מפקד גל”צ המכהן בניגוד לדעתו של האחרון עשויה להיתקל בטענה כי השר פוגע בחופש העיתונות (כפי שהיה במקרה של סיום כהונת מפקד התחנה הקודם יצחק טוניק), גם אם לא כך הוא הדבר.
השר יעלון הלך אפוא בתלם שהתוו רוב השרים שקדמו לו ונמנע מלהתעמת עם קבוצות לחץ עיתונאיות. הוא סיפק לתחנה “שכפ”ץ” במקום לדחוף לשינויים הכרחיים בפעילותה שמטרתם חיזוק הזיקה בינה לבין הצבא אליו היא שייכת, או לחלופין לקדם אזרוח שלה. מצב עניינים זה חמור עוד יותר בשל העובדה כי יעלון לא הציג לציבור את הנימוקים להחלטותיו. מן הראוי ששר הביטחון ייתן לאזרחי המדינה הסברים משכנעים להחלטות אלה ובהמשך לכך – יפעל לשנותן.
המאמר פורסם לראשונה באתר מידה
