נייר העמדה להורדה   על פי המדיניות הממשלתית הנוהגת כיום כל משרד ממשלתי אחראי לגיבוש מדיניות עצמאית ביחס לטיפול באוכלוסיית המסתננים בהיבטים הנוגעים לעבודת משרדו. מדיניות זו מוצגת כמדיניות לכתחילה, אשר מפרידה בין מישורי הטיפול השונים באוכלוסייה זו.  ביטוי ישיר לכך ניתן לראות ממכתבו של מנכ”ל משרד רוה”מ, מר אלי גרונר מיום 26.12.16: “כל אחד מהשרים מוסמך לטפל בהיבטים הנוגעים למסתננים בתחום משרדו והוא האחראי לכך, לצורך כך הם רשאים לקבוע את מדיניות משרדם, בקשר עמם, כחלק מכלל הנושאים המצויים לטיפולם ובהתאם לסדר העדיפויות שלהם ואחראים להקצות לביצועה את המשאבים הדרושים לכך, המומחיות והידע בתחומי המשרדים. למשרד ראש הממשלה… אין שום יתרון בקביעת אופן הטיפול ברווחה ובבריאות של זרים שאינם ברי הרחקה, כשם שאין הוא קובע מדיניות באשר לטיפול בקבוצות אוכלוסייה אחרות”.[1]   הבעיה: כתוצאה ממדיניות זו כל משרד ממשלתי מתמקד אך ורק במישור הטיפול הרלוונטי לתפקוד של משרדו, תוך התעלמות מהשלכות הרוחב של המדיניות והשפעותיה על הסוגיה בכללותה. ניתן להמחיש זאת בכמה דוגמאות:   חינוך– משרד החינוך מתמקד במחויבותו להענקת חינוך חינם לכל ילד ללא תלות בשאלת המעמד העולה מחוק חינוך חובה.[2] יישום חובה זו בפועל משתנה מעירייה לעירייה, כאשר אין הנחיות מערכתיות לשילובם של ילדי המסתננים במערכות החינוך.[3] כמו כן, אין התייחסות מספקת של משרד החינוך לצרכים השונים ולאופייה המיוחד של אוכלוסייה ששהותה בארץ הינה זמנית, ולהשפעות של מאפיינים אלו על המסגרת החינוכית הראויה.   בריאות- מעבר לטיפול הרפואי המוענק במקרים דחופים מתוקף חוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996, הוחלט במהלך השנים על מתן שירותים מסוימים ללא עלות לאוכלוסיית הזרים במימון ציבורי. במסגרות טיפולים אלו הוקמו שתי מרפאות ייעודיות לזרים בתל אביב במימון חלקי של משרד הבריאות.[4] מיקומם של פתרונות אלו במרכזים בהם יש ריכוז גבוה של אוכלוסיית מסתננים מסתברת לנוכח המציאות הקיימת בשטח, אך לא ניתנת התייחסות מערכתית מספקת להשפעה של אפשרויות אלו על המשך ההשתקעות במרכזי הערים[5]   כתוצאה מהמדיניות הנוכחית יד ימין אינה יודעת מה יד שמאל עושה. מחד, המדיניות הממשלתית- הבאה לידי ביטוי בעיקר בפעולותיו של משרד הפנים- הינה כי אוכלוסיית המסתננים מורכבת ברובה ממהגרי עבודה אשר שהותם בארץ זמנית עד החזרתם למדינת מוצאם או למדינה שלישית, ומאמץ רב מושקע במניעת השתקעותם בישראל בטווח הארוך. מנגד, הטיפול של משרדי ממשלה אחרים בצרכים ממוקדים על פי כותרת משרדם, וללא הסתכלות רוחב מביאה בפועל לעידוד ותמרוץ השתקעות.   אנו סבורים כי מצב זה מחייב גיבוש מדיניות ממשלתית כללית לסוגיית המסתננים בשיתוף כלל המשרדים, אשר תשמור על זכויות האדם הבסיסיות של אוכלוסיית המסתננים במציאות הקיימת כיום, תוך קידום המדיניות הרשמית של מדינת ישראל ביחס לאוכלוסיית המסתננים, אשר רואה במרביתם מהגרי עבודה שיש למנוע את השתקעותם במדינת ישראל.   [1] ציטוט דבריו כפי שהובאו על ידי ח”כ קארין אלהרר בוועדה לביקורת המדינה ביום 27.12.16: https://oknesset.org/committee/meeting/13741/ [2] http://main.knesset.gov.il/Activity/committees/SocialEquality/News/Pages/press07.02.17.aspx לדברי לפי דבריה של גב’ מיכל כהן, סמנכ”לית משרד החינוך ומנהלת המינהל הפדגוגי, כל ילד ששוהה בישראל שלושה חודשים לפחות זכאי וחייב להשתלב במערכת החינוך. לדבריה, מערכת החינוך מקבלת את כל הילדים ללא הבחנה, והוראות משרד החינוך מחייבות את בתי-הספר לקלוט אותם (מיכל כהן, סמנכ”לית משרד החינוך וראש המינהל הפדגוגי, שיחת טלפון, 1 בדצמבר 1222 ;דוא”ל, 22 בדצמבר 1222) [3] https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03357.pdf [4] https://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03926.pdf עמ’ 4. [5] יש לציין כי מניעת השתקעות המסתננים במרכזי הערים הוכרה כתכלית ראויה בפסיקתו של בג”ץ. ראו: בג”ץ 7146/12 אדם נ’ הכנסת.