בהמשך לתמצית הטיעון בבקשת ההצטרפות מצורף מסמך זה המשלים ומרחיב קמעה את טיעוני המבקש להצטרף; שני המסמכים גם יחד מהווים את עיקרי טיעוננו.

טוהר הבחירות – ערך עליון שתפקידה העליון של ועדת הבחירות להגן עליו
הקפדה על טוהר הבחירות וההבטחה השוויונית שלכל אזרח יהיה קול אחד בלבד היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אין לך עקרון יסוד של השיטה גדול מזה. עקרון יסוד זה גם עוגן חוקתית במפורש בחוק היסוד הראשון של המשפט הישראלי (חוק יסוד: הכנסת, סעיף 4), ועמד ביסודו של פסק הדין החוקתי הראשון של המשפט הישראלי שלאחרונה חגג יובל שנים (בג”צ 98/69 ברגמן נ’ שר האוצר, פ”ד כג(1) 693 (1969)).

בד בבד עם חשיבותו העליונה של טוהר הבחירות עומדת גם חשיבות עליונה לאמון הציבור בטוהר הבחירות. אם בציבור לא יאמינו שהרוב הפרלמנטרי הושג בדרכים כשרות הרי שהוא לא יראה במוסדות השלטון כשליחיו ואלו יאבדו את הלגיטימיות שלהם. יתרה מכך, אם אין לציבור אמון בטוהר הליך הבחירות ממילא הוא יאבד את הרצון לעשות מאמץ ולהשתתף בהליך.
” הליך בחירות תקין ונאות, ללא שבב של כתם ורבב, הנו נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי, המבטא באופן חופשי, הוגן ונכון את רצון הרוב. ניסיון פגיעה בהליך זה, תוך מגמה להשפיע בדרכי רמייה ותחבולה על תוצאות הבחירות, בין אם במטרה להטותן ובין אם במטרה להשפיע עליהן בכל דרך אחרת, פוגע באושיות המשטר ומחטיא את הרצון האמיתי של הרוב. לפיכך, התנהגות מעין זו מחייבת תגובה עונשית הולמת וחמורה, על-מנת לבער מן השורש את הנגע הקלוקל. תנאי בל יעבור לכל חברה חופשית הוא אמון מלא ומוחלט של הציבור, ללא כל תג וסייג, בתהליך הבחירה הדמוקרטי. ללא אמון זה תעמוד כל שיטת המשטר בספק. שומה עלינו אפוא לדאוג לכך, כי הציבור יהא סמוך ובטוח בטוהר הבחירות ובתוצאותיהן” (ע”פ (י-ם) 2245/01‏ ‏ מדינת ישראל נ’ יוסף אלפנביין).

שיטת הפיקוח על טוהר הבחירות נשענת על פיקוח בידי נציגי המתמודדים
בכדי להבטיח את טוהר הבחירות ואת אמון הציבור בטוהר הבחירות, המחוקק הישראלי בחר בשיטת בחירות שלפיה לכל רשימת מתמודדים הזכות לפקח באופן בלתי אמצעי על טוהר הבחירות בכל אתר ואתר. העותרים בהליך זה נחרדים מהמחשבה שמלאכת הפיקוח תופקד בידי בעלי עניין פוליטיים, אך בכך הם חותרים תחת מושכלות היסוד של שיטת הפיקוח על טוהר הבחירות.
חוק הבחירות אינו מתבסס על ההנחה שטוהר המידות של נציגי השלטון המרכזי (מזכירי ועדות הקלפי) מובטח. כאשר המחוקק מגיע לקודש הקודשים של ההכרעה הדמוקרטית, הוא לא מסתפק באמון עיוור באף נציג של השילטון המרכזי – ממזכירי ועדות הקלפי ועד ליו”ר ועדת הבחירות המרכזית. המחוקק נמנע מלאפשר לנציגי מדינה לנהל ולפקח לבדם על טוהר הבחירות ובנה את כל מערך ניהול הבחירות, מן המסד ועד לטפחות, על הזדמנות לשותפות מלאה של כל נציגי רשימות המועמדים בכל הפורומים וההליכים בקיום הבחירות.

חברי ועדות הקלפי הם נציגי רשימות המועמדים חברי הועדות האזוריות, למעט היו”ר, הם נציגי הרשימות וחברי ועדת הבחירות המרכזית, למעט היו”ר הם נציגי הרשימות. כל רשימה שאינה מיוצגת בועדת קלפי, ועדה אזורית או בועדת הבחירות המרכזית, רשאית לשלוח משקיף שילווה את כל ההליכים הננקטים בפני הועדה (ראו סעיפים 19, 21, 16, ו-24(ד) לחוק הבחירות).

תכלית הצבתם של נציגי הועדות בקלפיות היא פיקוח ואת התכלית הזו יש להגשים
נציגי רשימות המועמדים נמצאים בוועדות כדי לפקח ועל כן כברירת מחדל מותר להם לבצע כל פעולת פיקוח למעט פעולות שנאסרו בחוק או שנאסרו בהוראת ועדת הבחירות המרכזית מהעילות התחומות הקבועות בחוק.
אין סמכות ואין הצדקה להטלת איסור בשימוש באמצעי פיקוח אם אלו אינם פוגעים בחשאיות ההצבעה (להבדיל מעצם ההצבעה שהיא חשופה ממילא), בחופשיות ההצבעה, בניהול היעיל של הליך ההצבעה או באיסור התעמולה בשטח הקלפי.
שימוש במצלמות הוא כלי פיקוח טריוויאלי בעידן הנוכחי והגבלתו דווקא בבחירות תפגע קשות באמון הציבור בעידן שבו כמעט כל מכונת פחיות בקרן רחוב נהנית מהגנתה של מצלמת אבטחה, החלטה של ועדת הבחירות שדווקא ההליך הדמוקרטי לא זכאי ליהנות מהגנה בסיסית זו תפגע עמוקות באמון הציבור.

אכן, כשנחקק חוק הבחירות בשנת 1969, ניתן לשער כי הבוחר לא חש צורך בצילום וידאו מלא של כל הליך הבחירות בכל קלפי. אך אין דנים אפשר משאי אפשר. הבוחר של שנת 2019 מצפה שהגנת טוהר הבחירות תהלום את הסטנדרטים בתקופתו ולא תיפול מההגנה שלה זוכה כל מכולת שכונתית או סניף ביטוח לאומי. יתרה מכך, השינויים הטכנולוגיים לא מיטיבים רק עם אמצעי הפיקוח אלא גם עם אמצעי הרמייה. היכולת להדפיס בקלות רבה יחסית תעודות מזוייפות ולתאם אינטרנטית פעילויות הטעיה לא יכולה להיוותר ללא התקדמות מקבילה של אמצעי הפיקוח בכלים הזמינים בתקופה.
איסור הפעלת צילום אבטחה בקלפיות יפגע אפוא ביכולת להגשים את תכלית החקיקה בפיקוח נציגי רשימות המועמדים על טוהר הבחירות.

פגיעה באמון הציבור
יתירה מכך: החלטה לאסור שימוש בכלי טריויאלי המשמש בחופשיות בכל זירה אחרת, לרבות בפני שוטרים ומשרדי ממשלה, תפגע באמון הציבור. הדברים אמורים שבעתיים נוכח עדויות שהתפרסמו בתקשורת אודות זיופי בחירות בהיקפים נרחבים – כאלו שכפי הנראה לא נטענו למשל בקנדה שבה הצילום אסור. אף שמדובר באירועים שטרם נחקרו עד תום והוכחו במישור הפלילי, עצם העובדה שבציבור חוששים שאירועים אלו התרחשו, מצדיק הפסת הדעה הציבורית באי מניעת זכות הפיקוח בכלים הרלוונטיים.
הציבור הרחב, שנקרא להצביע בפעם השנייה בתוך חצי שנה, תוהה מה טעם בהצבעה זו אם ממילא נעשים זיופים רבים ואין מושיע; מה טעם לטרוח ולבא לקלפי אם ממילא – כך פורסם – בקלפיות רבות בארץ מגרשים לעת-ערב את המשקיפים הלא רצויים ומוסיפים מאות פתקים לכאן או לכאן.

שמירה על הזכות החוקתית לחשאיות וחופשיות ההצבעה
לצד הצורך החיוני להבטיח תוצאות אמת בבחירות, על ועדת הבחירות להבטיח כי תישמר הזכות לחשאיות ההצבעה ולהיותה הצבעה חופשית. מדובר ללא ספק בערך חוקתי שגם הוא במדרגה עליונה. אלא שערך זה מושג באמצעות החשאיות על תוכן ההצבעה ולא באמצעות חשאיות עצם ההצבעה. לגישת המחוקק הישראלי יש להתמודד בכלים פליליים עם מי שמאיים על אזרחים להימנע מהצבעה@ ולא באמצעות הטלת חיסיון על עצם ההצבעה. הלכה למעשה חשאיות על עצם ההצבעה ממילא אינה מתקיימת.

מבחינה משפטית, החוק מעניק במפורש לכל חבר ועדה או משקיף את הזכות לבדוק מי הצביע בבחירות והאם זיהויו התבצע כדין באופן אמין כדי למנוע הונאה.

מבחינה מעשית, כל מצביע תם-לב שמזדהה בתעודה האמתית שלו ממילא מתועד ברישומי המשקיפים וחברי ועדות הקלפי. מן המפורסמות שמפלגות מתקשרות לתומכים פוטנציאליים שלהם כדי לתהות מדוע טרם הצביעו. גם מבחינת החשש, שלא הוכח, שצילום עצם ההשתתפות בהצבעה מרתיע מצביעים, הרי שהזכות לצלם מחוץ לקלפיות, כפי שנוהגים כלי התקשורת כדבר שבשיגרה, ממילא כבר מאפשרת תיעוד מצולם של עצם ההשתתפות בבחירות.

צילום בידי משקיפים לא ישנו את (חוסר) האנונימיות של מי שמזדהה בתעודה אמתית שהרי הזיהוי באמצעות התעודה נרשם. תרומתה של נוכחות המצלמות לטובת טוהר הבחירות ואמון הציבור בהן גדולה לאין ערוך.

מצלמה כגורם מרתיע
הרתעת בוחרים כמובן אסורה ומהווה הפרה של החוק. אולם צילום המתרחש בוועדת הקלפי אינו תורם להרתעה יותר מצילום בתור לקלפי או מצילום של מי שנכנס. מי שירצה להלך אימים על מצביעים יוכל לעשות זאת גם מחוץ לקלפי. יש כלים חוקיים ופליליים להתמודד עמה. ככל שקיימת תופעה כזו והכלים הפליליים הקיימים כיום בחוק אינם מספקים כדי להתמודד עימה, הרי שעל המחוקק ועל ועדת הבחירות להתמודד עימה בכלים אחרים ורלוונטיים יותר.

מנגד, מצלמה יכולה לשמש גורם מרתיע נגד בריונות המופנית נגד משקיפים. כפי שפורסם בתקשורת (וכמובן הדברים נאמרים תחת הסתייגות שכן טרם הוכחו פלילית) – משקיפים ‘לא רצויים’ נתונים בקלפיות מסויימות ברחבי הארץ לאיומים ובריונות, לבל יפריעו במלאכת הזיוף. נוכחותן של מצלמות תרתיע ותמנע זאת. תועלתן עצומה אפוא.

שאלת הפגיעה בפרטיות וההטרדה
העותרים 4 טוענים כי שימוש במצלמות באזור הקלפי מהווה פגיעה בפרטיות. ברור כי אזור הקלפי אינו רשות “היחיד” לצורך סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981. אזור מושבה של ועדת הקלפי איננו שונה מכל המתנה בקופת חולים, סניף ביטוח לאומי, או מקומות פומביים אחרים שאדם חולק עם הציבור הרחב, ועצם נוכחותו בהם גלויה לכל.
העותרים 4 טוענים כי מדובר ב”הטרדה אחרת” לפי חוק הגנת הפרטיות. פרשנות זו לחוק מופרזת לחלוטין ואינה מבוססת בדין. את המונח יש לפרש נוכח הקשרו בחוק, ובפרט נוכח הרישא ל’ 2(1) שעניינה “בילוש או התחקות אחרי אדם” – פעולות אשר במוקד שלהן עומד אדם ספציפי, ולא ציבור בלתי מסוים של אנשים. אין כל יסוד להקיש מכך כי עצם צילומו של אדם, כחלק מציבור אנשים בלתי מסוים העובר במתחם ציבורי, עולה כדי פגיעה בפרטיותו.
העותרים 4 מפנים לשתי אמרות אגב שיפוטיות שבכל הכבוד לחלוטין אינן קשורות לענייננו. בד”נ ‏9/83 בית‏ הדין ‏הצבאי ‏לערעורים ‏נ’ ‏ועקנין, ‏פ”ד‏ מב(3) 837, 851 (1988), נאמר כי איסור ההטרדה הוא מונח משלים למגוון שיטות לחשיפה מכוונת של ענייניו הפרטיים של אדם, לרבות בדרך של מעקב גלוי. הנושא שנדון באותו עניין היה השקאת כלוא במי מלח כדי שיפלוט חבילות סמים שבלע. גם רע”פ 10462/03‏ הראר נ’ מדינת ישראל, שבו מבקשים העותרים להיתלות, אינו רלוונטי לענייננו, שכן הוא עסק במסכת איומים אשר הופנתה כנגד מתלוננת ספציפית – וכנגדה בלבד. תקדימים אלו אינם רלוונטיים כלל לצילום כללי ומזדמן של כל אדם הנכנס למתחם כלשהו, בייחוד בעידן שבו המרחב הציבורי מרושת ממילא במצלמות אבטחה לרוב, ואמצעי הצילום הסלולריים נמצאים בכל כיס.
טיעון המשפט המשווה
.הטענה הגורפת שנטענה בפני כבוד יו”ר הועדה, שלפיה “רוב המדינות הדמוקרטיות אינן מאפשרות צילום בתוך מתחמי הקלפי” הובאה ללא אסמכתא כלשהי. בקרב המדינות המעטות שנסקרו באופן סלקטיבי ניתן למצוא התייחסויות להגבלות על צילום תוכן ההצבעה בידי המצביעים עצמם, שכלל אינן רלוונטיות לסוגיה דנן, וגם איזכור למדינות שבחרו להטיל חיסיון על עצם ההצבעה, בניגוד גמור לגישת המחוקק הישראלי אשר מעדיף לפקח על טוהר הבחירות באמצעות זיהוי המצביעים בידי הנציגים בוועדות הקלפי.
כל עוד קיים בישראל לכל הפחות חשש מפגיעה בטוהר הבחירות, ושאין במהלך פגיעה בחשאיות ההצבעה או בפרטיות המצביעים, אין משמעות רבה לעובדה שדמוקרטיות אחרות בחרו שלא לרשת את מתחמי הקלפי או שהיו שבחרו בהסדרים אחרים.
לדוגמה, במדינות הבאות לא קיים איסור בחוקים או בתקנות על צילום בתוך מתחמי הצבעה, כל עוד אין בצילום כדי לחשוף את תוכן הצבעתם של מצביעים: גרמניה (Federal Electoral Regulation (BWO), art. 56(6)), צרפת (Electoral Code, art. R42-R71), בריטניה (Representation of the People Act 1983, s. 66), אירלנד (Electoral Act, 1963, s. 31; Electoral Act, 1923, s. 28), אוסטריה (Federal Presidential Election Act 1971), בלגיה (Electoral Code of Belgium), וקוריאה הדרומית (Public Officials Election Act, art. 161). קשה להלום, אם כן, את הטענה שלפיה “רוב המדינות הדמוקרטיות אינן מאפשרות צילום בתוך מתחמי הקלפי”, כאשר מספר גדול של מדינות דמוקרטיות מהמעלה הראשונה, כפי שמנינו, מאפשרות צילום כאמור.

ד”ר אביעד בקשי, עו”ד
ב”כ פורום קהלת

היום, ו’ באב תשע”ט, 7.8.2019.

תגובת המבקש להצטרף 2 להשלמות הטיעון
בהמשך להחלטתו של יו”ר הוועדה הנכבד מיום 8.8.2019, מתכבד המבקש להצטרף (להלן: “הפורום”) להגיש את תגובתו להשלמות עיקרי הטיעון שהוגשו מטעם הצדדים לדיון.

1. יובהר כי האמור להלן מצטרף לעיקרי הטיעון אשר פורטו בבקשת ההצטרפות לעתירה מיום 6.8.2019 ובמסמך השלמת עיקרי הטיעון מיום 7.8.2019, אשר הוגשו על ידי ב”כ הפורום (להלן: “כתבי טענות הפורום”). נוסף על האמור בכתבי טענות הפורום, יוסיף המבקש להצטרף ויטען להלן כי צילום מהלך ההצבעה בקלפיות אינו עולה כדי “מידע” לעניין פרק ב’ בחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981.
   הצעת חלופה מעשית למקרה שלא תתקבל עמדת המבקש להצטרף 2
2. יחד עם זאת, ככל שכבוד יו”ר הוועדה ידחה עמדה זו, נבקש להציע חלופה מעשית שטרם הוצגה עד כה על ידי מי מן הצדדים להליך. עיקרה של ההצעה – הימנעות מחיבור הצילומים מהקלפיות השונות ואי-יצירת “מאגר” מהמידע, ואלו הן פרטיה:
   א. משקיפים וחברי ועדות קלפי יורשו להסריט את כלל פעילות הקלפי, אך יקפידו להסריט את מהלך ההצבעה (שבו נחשפים פני המצביעים) על גבי כרטיס זיכרון נפרד מהכרטיס שעליו תוסרט ספירת הקולות.
   ב. כרטיסי הזיכרון שעליהם צילומי ספירת הקולות יישמרו על ידי נציגי המפלגות המוצבים בקלפיות, והסרטונים השמורים בהם ישמשו אותם להוכחת טענות לזיופים בבחירות.
   ג. באשר לכרטיסי הזיכרון הכוללים צילומים ממהלך ההצבעה – נציג שהסריט מתחם קלפי ומצא בתום ספירת קולות הקלפי כי אין לו טענות לזיופים ימחק או ישמיד את כרטיס הזיכרון שעליו שמור הסרטון בפני חברי ועדת הקלפי והמזכיר.
   ד. נציג כאמור אשר צילם קלפי ומצא כי יש לו טענות לעבירות שנעברו במהלך יום הבחירות יזמין שוטר לקלפי, אשר ייקח ממנו את כרטיס הזיכרון לקראת הגשת תלונה. אם תתקבל עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה האמור לעיל אינו מהווה חלק מתפקידה הטבעי של משטרת ישראל, מוצע לפנות לממשלת ישראל, שתטיל על המשטרה את המשימה כתפקיד נוסף מכח סמכותה השיורית (ראה לעניין זה בג”ץ 5128/94 פדרמן נ’ שר המשטרה, פ”ד מח(5) 647 (1995)).
   ה. ניתן להניח כי עצם הצילום ימנע את מרבית ההפרות, ושמספר הקלפיות לגביהן יהיה צורך להעביר את סרטוני ההצבעה להמשך טיפול יהיה נמוך. כמו כן, בדרך זו יובטח כי נציגי הרשימות לא יחזיקו ולו בסרטון הצבעה של קלפי בודדת.
   ו. לחלופין, יועברו כרטיסי הזיכרון בידי הנציגים המתלוננים לוועדת הבחירות המרכזית (בין אם במישרין ובין אם באמצעות נציגי משטרת ישראל). ועדת הבחירות תימנע מלהעלות את כרטיסי הזיכרון מהקלפיות הנילונות למאגר אחד, ותשמור כל כרטיס בנפרד לצורך חקירת התלונה באותה הקלפי. כך לא ייווצר בוועדת הבחירות מאגר מידע, אלא יעמדו כרטיסי זיכרון נפרדים שבכל אחד מהם פנים של פחות מאלף אנשים. מדובר בכמות נמוכה ממספר פני האנשים המופיעים בצילום בודד של כיכר הומה אדם – צילום שאיש לא מעלה בדעתו לראות בו מאגר מידע.
3. נוסף על הצעת החלופה דלעיל, נבקש לחדד עוד מספר סוגיות אשר עלו במהלך הדיון בעל-פה ובטענות הצדדים להליך.
   הגנת הפרטיות
4. בהשלמת הטיעון מטעם היועץ המשפטי לממשלה נטען כי איסוף שיטתי של צילומי וידאו מחדר הקלפי מהווה “מאגר מידע” כהגדרתו בסעיף 7 ודורש רישום. לעמדתנו, כלל לא מדובר ב-“מידע” כאמור. אף אם ייקבע אחרת, הרי שצילום מבוזר בידי נציגים נפרדים כלל אינו עולה כדי “מאגר” כאמור בחוק (זאת, להבדיל, מריכוז שיטתי על ידי גורם בודד – למשל בידי ועדת הבחירות, כמוצע על ידי חלק מהעותרים(.
5. סוגיית הפעלת מצלמות בקלפיות אינה שונה מסוגיית הצבת מצלמות בכל מקום אחר. סיכול תכלית שמירת טוהר הבחירות בשם פרשנות מחמירה של דיני הגנת הפרטיות, בעוד צילום פניהם של אזרחי המדינה, לרבות שידוכם לפרטי זיהוי כמו כרטיסי אשראי, אינם מקבלים טיפול דומה, יפגע קשות באמון הציבור. כך למשל במענה לטענות בעניין מיזם “שומרי הדרך” השיב היועץ המשפטי לממשלה במסגרת השלמת הטיעון כי משטרת ישראל ומשרד המשפטים “מצויים בקשרי עבודה שוטפים על מנת ליתן פתרונות…”. אם כך הדבר, מדוע שאותם גורמים מוסמכים לא יימצאו בקשרי עבודה שוטפים על מנת ליתן פתרונות לצילום הקלפיות בבחירות לכנסת ה-23, ולעת עתה יישמר טוהר הבחירות בבחירות לכנסת ה-22 באמצעות מצלמות, כשם שמיזם שומרי הדרך ממשיך לפעול בטרם הבשילו אותם תהליכי עבודה?
6. סעיף 7 לחוק מגדיר “מידע” לעניין הצורך ברישום מאגר מידע כך: “‘מידע’ – נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו.” צילום פניו של אדם לא נזכר בהגדרה זו. אף הרשות להגנת הפרטיות מודעת לכך, שכן הנחיית רשם מאגרי מידע מס’ 4/2012, אשר צורפה להשלמת הטיעון מטעם היועץ המשפטי לממשלה, עוסקת בצילומים מהם ניתן להסיק מידע הנוגע לאחת מן החלופות האמורות לעיל (ראה סעיף 2.8 להנחיה).
7. אכן, ברור כי מצלמת אבטחה בתחנת דלק יכולה לספק מידע על צנעת אישותו של אדם (כגון עם מי הוא נצפה בשעת לילה מאוחרת), על אמונתו (כגון נסיעה בשבת או רכישת אלכוהול בניגוד למצוות של דתות שונות) ועוד. אלא שדווקא צילום מהלך ההצבעה בקלפי רחוק מחששות מסוג זה. אנשים לא מקיימים או מפרים פרקטיקות דתיות בקלפי והחשש שדווקא בקלפי יתגלו נתונים על צנעת אישותו או מצבו הכלכלי של אדם היא בלתי סבירה.
   הדבר היחיד שצילום במתחם הקלפי מגלה ביחס לאדם הוא עצם השתתפותו בבחירות. כנטען בכתבי הטענות הקודמים מטעמנו, עצם השתתפותו של אדם בבחירות אינה מידע פרטי והמחוקק חשף אותה במפורש לתיעוד מצד כל הנוכחים בקלפי.
8. אם כן, עמדת הרשות להגנת הפרטיות כפי שהיא מוצגת בהשלמת הטיעון מטעם היועץ המשפטי לממשלה מבצעת קפיצה בלתי מוסברת מן העקרונות המתוארים בהנחייה מס’ 4/2012 לטענה כי צילום מתחם הקלפי כמבוקש מהווה מאגר מידע. בכל הכבוד, אנו סבורים כי אין לקבל עמדה גורפת זו. צילום המתעד את עצם ההשתתפות בבחירות כלל לא בא בגדר פרק ב’ בחוק הגנת הפרטיות. בנוסף, כאמור בכתבי הטענות הקודמות מטעמנו, צילום כאמור בוודאי אינו עולה כדי פגיעה בפרטיות כאמור בפרק א’ לאותו החוק.
9. אף אם נניח שצילום המצביעים מהווה “מידע”, הרי שהמתכונת המבוזרת המבוקשת בידי המשיבה 1 (להבדיל מצילום מערכתי בידי נציגי ועדת הבחירות) כלל אינה יוצרת “מאגר מידע” כהגדרתו בחוק. אין יסוד להשתת סייגים חדשים רק “כדי להרחיק את האדם מן העבירה”, שאם כן היינו אוסרים תיעוד מידע כלשהו מחשש שיצטבר למאגר. לכן, גם אם יש איסור בריכוז כלל הסרטונים במאגר אחד, יש להסתפק באזהרת המפלגות מביצוע ריכוז שכזה ואין להגביל את עצם הצילום. למצער, ככל שתידחה עמדתנו, הצגנו בפתח דברינו מתווה אשר ייצור סייג שכזה מבלי לפגוע פגיעה מופרזת בשמירה על טוהר הבחירות. לבסוף, אף אם באנו לפרק ב’ של חוק הגנת הפרטיות, הרי שאין לאסור את איסוף המידע אלא לדרוש רישום מאגר המידע כדין.
   קשיים בתשתית המחקרית אשר הציגה העותרת 4
10. בהשלמת הטיעון מטעם העותרת 4 נפלו חוסרים ואי-דיוקים. אנו מוצאים לנכון להפנות לקשיים אלה מכיוון שלדעתנו הם מקשים על האפשרות להניחם כתשתית מחקרית לצורך הכרעה מעין שיפוטית.
11. העותרת 4 טענה כי “מכלול‏ הספרות ‏המלמד ‏על‏ השפעות ‏התנהגותיות‏ של ‏הצבת‏ מצלמות‏ ושל‏ מעקב ‏המונים” תומך בטענה שהצבת מצלמות בקלפיות מרתיעה מצביעים. את טענתה זו היא אינה מבססת בהפניות למכלול הספרות האמור. למעשה, המחקרים אליהם היא מפנה בנוגע למערכת הבחירות באזרבייג’ן דווקא מצדדים בהצבת מצלמות. כך מחקרו של Herron משנת 2008 אומר את ההיפך, כפי שהעיר בצדק יו”ר הוועדה הנכבד עצמו לעותרת 4 במעמד הדיון. למעשה, מסקנת המאמר היא כי הצבת המצלמות תרמה לטוהר הבחירות, ולא השפיעה לרעה על הבוחרים. בהתאם למאמר, הירידה באחוז ההצבעה הרשמי מלמדת על פחות זיופים. כמו כן, מסקנת המאמר היא כי הצבת מצלמות היא כלי יעיל עבור קידום הדמוקרטיה:
    “The analysis suggests that oversight of election administrators can be effective, even in authoritarian societies. Further, it supports the idea that election observation via webcams can be a useful and potentially low-cost tool for domestic and international democracy promotion groups.”
12. את טענת העותרת 4 כי ממצאי הבחירות באזרבייג’ן מלמדים שמצלמות בקלפי אינן מועילות למניעת זיופים היא תומכת גם במאמרו של Fredrick M. Sjoberg. ברם, עיון בגוף המאמר מגלה שעיסוקו במשטרים אוטוקרטיים בלבד, בהם, לטענת המחבר, מוצא המשטר דרכי זיוף אשר עוקפות את הצבת המצלמות:
    “The article finishes with some practical implications for the study of elections in non-democracies, including warnings about relying on technology-driven quick fixes to problems of electoral integrity.”
13. למעשה, גם Sjoberg גורס כי הצבת מצלמות מונעת הוספת קולות מלאכותית, ותומך בטענה שירידה באחוז הצבעה במקרים שכאלו נובעת ממניעת זיופים:
    “In the 2008 elections in Azerbaijan, I show the magnitude of the webcam effect is a 7-percentage point reduction in officially reported turnout. This reduction, it is argued, comes from less ballot stuffing in the presence of web cameras.”
14. באשר להודו, דומה כי בניגוד לטענת העותרת 4, שלפיה לא חל שינוי באחוזי ההצבעה כתוצאה מהשימוש בתיעוד הווידאו, אחוז ההצבעה בהודו עלה בכעשרה אחוזים מאז שהוחל לעשות שימוש בתיעוד וידאו בקלפיות, בשנת 2007. להלן (בסוף המסמך) טבלת אחוז ההצבעה בהודו לפי שנים, מאתר International IDEA.
15. כמו כן, שיעור האנאלפביתים בהודו, עמד נכון לשנת 2011 על 24%, וככל הנראה עומד כיום על שיעור נמוך יותר, כך שטענת חוסר האוריינות אינה הולמת את מרבית אוכלוסיית המדינה.
16. באשר למצב בארצות הברית – ראשית, העותרת 4 מתעלמת מכך שיש הסבורים כי לא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין דרישת הזדהות וירידה באחוזי הצבעה, כפי שעולה מדו”ח מועצת זכויות האזרח של הממשל הפדרלי בארה”ב אליו הם הפנו:
    “Despite the plethora of statistical evidence presented in their article, the authors concluded that they could not demonstrate a causal connection between voter ID laws and turnout […] there is significant scholarly disagreement […] while one study found that voter ID laws have dramatic impact in decreasing minority voters, other articles with statistically significant results found that these laws may actually increase turnout for minority voters.”
17. שנית, הטענה המרכזית כנגד חוקי ההזדהות הנוקשים בארה”ב היא כי למיעוטים קשה יותר להשיג תעודת זהות, ולפיכך חקיקה כאמור מונעת מהם את האפשרות להצביע. טענה זו אינה רלוונטית לישראל, שכן החוק ממילא דורש הזדהות באמצעות תעודה מזהה.
18. חשוב מכך, ההשוואה למדינות שמניחות זכות לחשאיות עצם ההצבעה, כלל אינה רלוונטית לישראל שבה המחוקק בחר במפורש להבחין בין חשאיות תוכן ההצבעה לבין היעדר חשאיות על עצם ההצבעה וחייב הזדהות בפני כל חברי ועדת הקלפי ומשקיפיה.
19. עוד טוענת העותרת 4 כי אחוזי ההצבעה הנמוכים במגזר הערבי בבחירות האחרונות מוכיחים כי הצבת המצלמות דוחקת את המצביעים הערבים מן הקלפי. אולם, למעשה, כפי שניתן ללמוד מהמאמר שאליו הפנתה בעניין הבחירות באזרבייג’ן, יש לראות בירידה באחוז ההצבעה הוכחה ליעילות המצלמות בהרתעה מפני זיופים, אשר הביאו ל-“אינפלציה” מלאכותית בנתוני ההצבעה המוקדמים. בהקשר זה היא מפנה למחקרו של מר אריק רודניצקי. אך מר רודניצקי אינו טוען, כטענת העותרת 4, כי “כמחצית מאלה‏ שלא‏ הצביעו‏ מבעלי‏ זכות‏ הבחירה ‏הערבים‏ – מושפעים ‏מאווירת ‏הבחירות.‏” המחקר מציע ארבע סיבות חלופיות או משלימות לירידה באחוז ההצבעה במגזר הערבי: אכזבה ותרעומת על חברי הכנסת מהרשימה המשותפת; כעס על המערכת הפוליטית בגין חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי; אי-שביעות רצון מהחלופה הפוליטית המרכזית (מפלגת “כחול-לבן”); ולבסוף, מסע בחירות חלש.
20. בדיון בפני יו”ר הוועדה טענה בעל פה העותרת 4 כי “החקיקה הבריטית אסרת באופן כללי על תיעוד מקלפי. היא לא אומרת בפירוש מצלמות, היא אומרת כל תיעוד”. אולם, החוק הבריטי כלל אינו אוסר על צילום באיזור הקלפי על ידי מי שאינם גורמי תקשורת, לרבות מצביעים ומשקיפים. אכן, בדו”ח ביניים משנת 2016 הציעו שלוש הוועדות המשפטיות המייעצות לתקן את החוק הקיים ולאסור צילומים במתחמי הקלפיות. עם זאת, מדובר בהמלצה בלתי מחייבת בלבד. חוק הבחירות הבריטי אינו מטיל כיום שום איסור כאמור. דו”ח סופי בנושא מטעם אותן ועדות צפוי להתפרסם רק בסוף השנה הנוכחית, והן עצמן מודות כי הליכי חקיקה אינם צפויים בעתיד הקרוב, נוכח העיסוק האינטנסיבי בעזיבת המדינה את האיחוד האירופי, על כל המשמעויות המשפטיות הכרוכות בכך.
21. מכלול קשיים אלה מקשה על האפשרות להשתמש בתשתית המחקרית שהציגה העותרת 4 כבסיס להכרעה המעין שיפוטית שבפנינו.

ד”ר אביעד בקשי, עו”ד
ב”כ פורום קהלת

היום, יד’ באב תשע”ט, 15.8.2019.