מערכת החינוך בישראל מתאפיינת בשילוב אבסורדי של דמוקרטיה ופלורליזם בכפייה. דו”ח ועדת שנהר, שהתפרסם ב-1994, קובע כיצד ילמדו את מקצועות היהדות בבתי ספר ממלכתיים. מנהלים רבים, בגיבוי ההורים, סבורים כי לבית הספר שלהם מתאימה גישה שונה מדו”ח שנהר: ילדים רבים בבתי ספר אלה באים ממשפחות מסורתיות ואפילו, לא עלינו, שומרי מצוות, שתפיסת ועדת שנהר אינה מדברת אליהם. כך או כך, גופים שמינו את עצמם כנוטרי האורתודוקסיה החילונית פונים לבג”צ כדי לסלק מבתי הספר עמותות שפרשנותם לפלורליזם יהודי אינה לרוחם. דו”ח ועדת קרמניצר התפרסם בשנת 1996, ומאז הסילבוס הרשמי ללימודי אזרחות אינו כולל מילה על העם היהודי או על זכותו למדינה ריבונית.
עכשיו, כנראה, נפל דבר נורא בישראל. תקום ממשלה העשויה, רחמנא ליצלן, להתייחס לבית הספר הממלכתי כאל בית ספר קהילתי, שבו מותר ללמד יהדות, אזרחות ואפילו מגדר באופן אחר, אם ההורים רוצים והמנהלים מסכימים.
בימים אלה עובר בין אנשי חינוך בישראל מסמך בשם “אמנת מחנכות ומחנכים בישראל”. החותמים מתחייבים להגן על “תרבות דמוקרטית… פלורליזם, סובלנות ורב-תרבותיות”, ולהתנגד לתרבות של כפייה וכוחנות. יופי! מדובר בערכים חשובים. עם זאת אין לשכוח כי עד היום מונחים כמו “פלורליזם” ו”דמוקרטיה” קיבלו במערכת החינוך פרשנות מאוד מסוימת, לא כל כך פלורליסטית, ודעות מתחרות אכן הודרו ממנה בכפייה ובכוחנות. האם חותמי האמנה החדשה מכירים בכך שהמצב עד היום היה בעייתי ושיש לפתוח דף חדש?
אחת הפסקאות ב”אמנה” קוראת לחותמים לפעול “כדי להבטיח את העצמאות והשקיפות של רשויות הממשל, של מערכת המשפט, של גופי תקשורת ושל ארגוני החברה האזרחית”. הרטוריקה נשמעת יפה, אבל אי אפשר להתעלם מכך שיש כאן קריאה להגן על עמדה שנויה במחלוקת פוליטית לגבי מערכת המשפט.
על ה”אמנה” חתומים לא רק אנשי חינוך כפרטים. מדובר בין היתר בגופים ממשלתיים ומוסדות המתוקצבים על ידי אוצר המדינה: סמינר הקיבוצים, בית ברל, ומכללות חינוך נוספות, גב’ שירלי רימון, מנהלת מינהל חינוך תל אביב, גב’ רחל אוחנה, מנהלת אגף חינוך אופקים, ועוד קבוצה גדולה של מנהלי אגפי חינוך.
יש קונצנזוס שאין להכניס פוליטיקה במערכת החינוך – עד שמדובר בדעות ובעמדות ה”נכונות”, או אז מותר לגייס את המערכות הרשמיות של המדינה נגד מדיניות הממשלה?
ייתכן שימים קשים נועדו לממסד ששלט עד כה במערכת החינוך הממלכתית בישראל. מזיזים לו את הגבינה. לא מדובר בכפייה; אם יש דבר אחד שאלה שניצחו בבחירות האחרונות למדו על בשרם בכל השנים שהיו קורבנות ל-“פלורליזם” כפוי, הרי הוא “דעלך סני לא תעבוד לחברך” – את השנוא עליך אל תעשה לזולת. השאלה היא אם בממסד הישן ישכילו לתפוס את הפלורליזם באופן רחב מספיק, עד שהוא כולל דעות ועמדות שאינן שלו.
