תגובה למאמרה של בתיה כהנא-דרור “יותר תורה ועבודה, פחות כלכלה חופשית”.
הזכות להביע מחאה כלפי עוולה שנגרמת לציבור מסוים, בין אם קיימת באמת בין שלא, היא זכות יסוד הכרחית במדינה דמוקרטית. יש יתרונות רבים בהפגנות. למשל, שיקוף תחושות של אזרחים; קריאה לפעולה; הוצאת תסכול וחיזוק תחושת סולידריות בתוך קבוצת המפגינים עצמה. עם זאת, יש תחום אחד שבו הפגנות פחות מועילות, וזה שיפור רווחת האזרחים.
אחת ההוכחות שהפגנות אינן מועילות היא שבעשור האחרון אחוז נכבד מההפגנות הפך במהרה להפגנת “רק-לא-ביבי”, ובכל זאת נתניהו נבחר בצורה דמוקרטית שוב ושוב. בהיבט הכלכלי, ההפגנות יכולות לכל היותר לגרום לממשלה להחליט על חלוקה שונה, לעיתים לא אחראית ופופוליסטית, של תקציב המדינה, אך לא להעלות את רווחת האזרחים. את זה רק שוק חופשי, יזמות ומסחר יעשו.
הבורות בשמאל בנוגע להבנת תפקיד המדינה בקרב הימין מטרידה. גם הליברטריאנים הקיצוניים ביותר לא יטענו שלמדינה אין תפקיד כלל. הצד שדווקא מבקש לבטל את רעיון המדינות נמצא בצד השני של הסקאלה הכלכלית, זו שקוראת לפועלי העולם להתאחד. אתגרי התקופה מאלצים השקעה בציוד רפואי, מתן פיצויים כספיים לעובדים והזרמת כספים למשק. אין סתירה בין הגבלת כוחה של המדינה מהתערבות בחיי האזרח, ומניעת הוצאות מיותרות חסרות הצדקה, ובין שמירה על קיום אורח חיים תקין וסיוע בעת משבר.
הימין הכלכלי לא מתנגד לרכישת טילים, טנקים ומטוסים שעולים מיליארדי שקלים מכספי משלם המיסים אם מדובר בצורך שנועד להגן על אזרחי המדינה. האויב במשבר הנוכחי אינו נראה בעין רגילה ואינו עונד סמל מדינתי כלשהו אך טבעי שהמדינה תשתמש במשאביה כדי להילחם בו. כך גם כאשר האזרחים נפגעים בגלל חוסר יכולת של המדינה להגן עליהם, או במקרה שהמדינה אוסרת על עסקים להתנהל עקב סכנות בריאות, הגיוני שהמדינה גם תפצה את האזרחים על העוול שנגרם להם.
אין כאן שינוי בתפיסת העולם, להפך – כשעצמאי טוען שמגיע לו פיצוי מהמדינה, עומדת לו הזכות לקבל את מה שהוא נתן למדינה. התקציב של המדינה, הכסף אותו היא מחלקת, מגיע מהמיסים שהאזרחים משלמים.
את הכסף שכלכלת השוק הרוויחה, הסוציאליסטים מבקשים לחלק מהר יותר. זה נכון תמיד ולא רק בזמן מגפת הקורונה. תמוהה עוד יותר הטענה שזהו ערך יהודי. הציונות הדתית באמת החלה את דרכה כקרובה יותר לשמאל ובתוכו גם השמאל הכלכלי. הייתה זו גם התנועה שתמכה בהצעת אוגנדה, תכנית החלוקה, ושותפה טבעית של מפא”י, אך כמו שתנועת גוש אמונים ידעה לצאת לדרך חדשה, כך גם בוגרי קורס מבוא לכלכלה הבינו שלמרות שכיפה לראשם, עדיף שוק משגשג על אידיאליזם שמוביל לגוויעה ברעב. מכל מקום, אין אחיזה במציאות לניסיון לחבר בין היהדות לסוציאליזם.
חסמי ייבוא, מכסות ייצור, מועצות ייצור ושיווק – אלו הסיבות ליוקר המחיה. יוקר מחייה זה פוגע בעיקר בחלשים ביותר בחברה, ואותו ימין ‘דמוני’, הוא זה שמסייע לאלו שידם אינה משגת, הרבה יותר מכל צעקן עם מגפון. בסופו של דבר, אחרי שהמצקצקים יצקצקו, השלטים יוחזרו לבוידם ומסיבת ההדבקה תסתיים, אנשים אחראיים יצטרכו לחשוב מה תכנית הפעולה הנדרשת כדי שהמשק יתפקד. זה לא יתרחש בכיכרות או בחסימות של צירי תנועה אלא בקבוצות חשיבה מהמגזר הציבורי, העסקי והשלישי. אליהם יתווספו אנשים אשר לא יצעקו סיסמאות אלא יפעלו בשטח כדי לשמור על הבריאות והכלכלה של אזרחי ישראל.
הזכות להפגין צריכה להיות שמורה גם במקרים קשים כמו התפרצות של מגפה עולמית, אך הצטופפות המונית של בני אדם שמסכנת אותם, את כל מי שיבוא עמם במגע, ואת הכלכלה הישראלית כולה עקב הסכנה מהדבקות נוספות, מעידה על כך שהיה ראוי במקום להפגין בכיכר, להפגין מעט יותר אחריות אישית.
פורסם לראשונה באתר ערוץ 7.
