ביולי פרסמה נשיאות המגזר העסקי בישראל “המלצות להרחבת השקעות הממשלה ורכש מתוצרת מקומית”. המסמך מצביע על ההעדפות רחבות-ההיקף שקיימות כבר היום לספקים מקומיים ברכש, כולל העדפה של 20% ברכישת תוצרת מקומית ודרישה מספקים זרים לרכוש מספקים מקומיים כ-20% מערך העסקה.
אלא שהמסמך ממליץ להרחיב עוד יותר את סוגי העסקאות שיהיו כפופים להעדפות, וגם את מידת ההעדפה, כך שבענפים מסוימים ספק מקומי יזכה במכרז גם עם הצעתו יקרה בפער של עד 35%. חשוב להבין את משמעות הנוהל המוצע: מכיוון שתקציב הממשלה הוא מוגבל, איכות הרכש הממשלתי תיפגע. במקום לרכוש מספק זר כביש עם ארבעה נתיבים, נרכוש מספק מקומי שלשה נתיבים בלבד ונסבול מפקק.
כבר היום ההעדפה לספקים מקומיים פוגעת במשק הישראלי, במשלם המסים ובשירות הניתן לאזרח. הממשלה גובה מיסים כבדים מפירמות יעילות ורווחיות ומעבירה אותם לענפים לא יעילים. ההשפעה הכלכלית על המדינה היא פגיעה בפריון ובשכר; אם האזרחים צריכים לשלם יותר על אותם מוצרים התוצאה היא מסים גבוהים יותר; אם נמנעים מהגדלת ההוצאות נאלצים לרכוש פחות או באיכות נמוכה יותר, מה שפוגע בשירות לאזרח.
אפשר לקבל אומדן מסוים של עלות המדיניות ממסמך שפרסם משרד הכלכלה בתחילת 2019. המסמך מצביע על מימושים של כ-2 מיליארד דולר ברכש גומלין. נצליב נתון זה עם השיעור החייב ברכש גומלין של כ-20%, לצד נתון אחר של משרד הכלכלה של ייקור טיפוסי של 1.5% של העסקה. בהערכה גסה, הייקור מרכש גומלין לבד הוא כחצי מיליארד ₪ בשנה.
תמורת הוצאה עודפת זאת לא מתקבלת תמורה ממשית. המסמך של נשיאות המגזר העסקי טורח להדגיש שבאופן כללי המשק העולמי “לא הצביע על יתרון כלכלי קבוע וכוללני על רכש מקומי, אלא במקומות בהן יש לכך יתרון כלכלי ספציפי וביטוי למדיניות ממשלתית”. “יתרון כלכלי ספציפי” פירושו החלטה אסטרטגית לעודד ענף מסוים, בניגוד להצעה המדוברת שהיא העדפה גורפת רוחבית לספקים מקומיים מכל הענפים.
העיקרון הוא ברור אפילו ללא המחקרים האקונומטריים הרבים שבוצעו בעולם: מספיק לקחת לקיצוניות את הגישה הסבורה שיש יתרון כלכלי לרכישת מוצרים מקומיים. מה היו קורה לו כל גוף ממשלתי, וכל אזרח, היה דבק בחובה פטריוטית של רכישה מספק מקומי, והיה מתעקש לרכוש רק מוצרים ושירותים ישראליים? מכיוון שבישראל אין כמעט נפט, מתכות, או יכולת לגדל מזון עבור 9 מיליון תושבים, ברור שפטריוטיזם כזה יביא להידרדרות דרמטית ברמת החיים עד לרמה שהייתה מקובלת בתקופה הניאוליתית, התדרדרות שהייתה נקטעת רק באבדון צבאי מוחלט לאחר שגם צה”ל היה צונח ביכולותיו.
כמובן שאיש אינו מציע להעדיף 100% של רכש מקומי אלא רק העדפה חלקית, למשל 10% או 20%. אלא שהנזק שיגרם יהיה פשוט עשירית מהנזק במקרה של העדפה כוללת.
אולם גם לו הייתה להעדפת הרכש המקומי תועלת, הרי גם להוצאות ציבוריות אחרות יש תועלת. אם יש רצון לדון ברצינות ביתרונות ועלויות של העדפה לרכש מקומי מתבקש שהעדפה זאת תתבטא בסעיף תקציב: “מדינת ישראל מבקשת להוציא על רכש גומלין חצי מיליארד ₪”. כך הממשלה, הכנסת, והציבור יוכלו לשפוט אם התמורה שווה את המחיר, כפי שקורה במרבית ההוצאות הציבוריות בישראל.
הרחבת ההעדפה לרכש מקומי תסב למשק הישראלי, השברירי ממילא, נזק רב ועלות לא שקופה ודווקא בתקופה קשה זו. אדרבה, יש לבטל את כל ההעדפות הקיימות או לכל הפחות לרשום אותן בתקציב המדינה כמקובל כך שהוצאות ענק אלו יהיו כפופות לביקורת ציבורית ראויה.
