בחודשים האחרונים מכריזה שרת הכלכלה אורנה ברביבאי חדשות לבקרים על ביטול תקנים רשמיים על שורה של מוצרי צריכה. המטרה: להוריד חסמים על יבוא ובכך להוריד מחירים לצרכן. אלא שלמרות הכוונות הרצויות של השרה, ללא טיפול עומק בתקנים המקוריים, ביטול התקנים לא הולך לקדם תחרות. כדי להבין למה צריך קודם כל להבין איך פועל תהליך היבוא.

כדי לייבא מוצר לישראל יש צורך לסווג אותו במכס – להפוך אותו למספר של עשר ספרות. מרגע שהוא מוגדר כפרט מכס, מערכת רשות המסים דורשת ממנו לעמוד בדרישות החוקיות שחלות על המוצר. כיום יש הגבלות חוקיות רבות על יבוא שלא זוכות לקשב: הגבלות חוקיות של משרדי הממשלה על מוצרים במקביל לתקנים או כתוספת; הגבלות חוקיות של תקנים מקוריים שנמצאים בתוך התקנים ביבוא; והגבלות חוקיות על סימון מוצרים ואריזתם.

נדגים איך שלוש ההגבלות האלו מייצרות חסמים שהשינויים הקרובים לא הולכים לפתור. השרה הכריזה לאחרונה על ביטול שורה ארוכה של תקני מזון. תקני מזון נוצרו במכון התקנים, אך על כלל מוצרי המזון המיובא לישראל צריך היבואן לקבל רישיון יבואן ואישור פריט למוצר משירות מזון ארצי במשרד הבריאות.
אישור הפריט דורש עמידה בדרישות ייחודיות שאין באף מדינה אחרת, ובמקרים רבים השגת תעודות מקוריות מהיצרן שאותן ליבואנים קטנים קשה להשיג. לא ניתן לשחרר סחורה מהנמל ללא אישור משרד הבריאות, ולכן ביטול התקן לא צפוי להקל באופן דרמטי על פתיחת השוק לתחרות.
השרה הכריזה, בין היתר, על ביטול תקן רשמי לאבקות כביסה. תקן רשמי לאבקות הוא תקן 438 של מכון התקנים. לכאורה, ביטול התקן צריך לאפשר כניסה של אבקות כביסה לארץ. בפועל, עדיין חל על היבוא תקן 632 לרמות המלח שלאבקה אסור לחרוג ממנה.
רמות המלח שהמדינה מרשה במוצר מחמירות מאוד בהשוואה לאיחוד האירופי. בשונה מאירופה, 90% מהמים בישראל ממוחזרים ועוברים לחקלאות. רמה גבוהה של מלח בביוב לא תאפשר להשתמש במים ותהרוס את האדמה. בגלל רמת המלח הנמוכה שמותרת לא ניתן לייבא כמעט אף אבקת כביסה שעומדת בתקן הבין לאומי על אף שבוטל תקן 438.
הרפורמה בייבוא שיצאה בקול תרועה רמה בחוק ההסדרים ביקשה לבסס כניסה של מוצרים העומדים בתקן בין לאומי לארץ, ביניהם מוצרי חשמל. הרפורמה תוארה כך שכל מוצר בעל תעודה ממעבדה המעידה על עמידה בסטנדרט האירופי יהיה פטור מהתקן הישראלי ויוכל להיכנס לארץ ללא בדיקה.
בפועל, המדינה לא ביטלה את חובות הסימון היקרות מאוד החלות על מוצרי חשמל המופיעות ב”צו הגנת צרכן” (סימון טובין) ונדרשת הדפסה על המוצר עצמו בעברית. כך, יבואן שמייבא מטעני סמסונג מקוריים מחו”ל העומדים בתקן הבין לאומי לא באמת יוכל להכניס אותם לישראל ללא בדיקה אלא יצטרך לסמן אותם כשעלות סימון ל-120,000 מטענים עומדת על 30,000 שקל, לא כולל תשלום על זמן האחסון שיידרש.

כל עוד נשארות ההגבלות הרבות על היבוא, נדרש הון רב שאין ליבואנים קטנים כדי לגייס ולהיכנס לשוק. ליבואנים גדולים קיימים המשאבים להשיג תעודות מיצרנים, לשלם על הבדיקות במעבדות מכון התקנים ועל התיקונים החיוניים כדי להתאים לדרישות.

העלויות הכבדות גם חוסמות את השוק לכניסה וגם מתגלגלות לכיס של הצרכן שמקבל מגוון קטן יותר של מוצרים במחירים גבוהים יותר. אם השרה באמת רוצה לחולל שינוי, נדרשת מהפכה באופן שבו מייצרים תקנים בישראל, כך שלמונופולים לא תהיה שליטה על הדרישות, ולהתחיל למפות ולמדוד את התקנים הנוספים שמגבילים יבוא לישראל לא רק דרך מכון התקנים אלא בכל משרדי הממשלה.

המאמר התפרסם לראשונה בכלכליסט תחת הכותרת “ביטול התקנים על מוצרי צריכה הוא פיקציה”