הגושים בכנסת היו באמצעה של התגוששות עת בג”ץ התערב והרחיק את אחד השחקנים המרכזיים בזירה. ידו של יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין כופפה בידי בג”ץ באמצעות פסק דין שנכתב מראש וניתן מיד לאחר הגשת תגובתו של אדלשטיין ביום שני. עיקרון בסיסי בדמוקרטיה פרלמנטרית הוא הפרדת הרשויות. כנגזרת – בית המשפט לא אמור להתערב בענייניה הפנימיים של הכנסת. התוצאה הטבעית של הלחצים ההדדיים בהתגוששות – החוקים שיזמה כחול לבן מחד, והשליטה בכס יו”ר הכנסת מאידך – הייתה יכולה להוות זירת פשרות. אך זו כאמור סוכלה. כלומר בג”ץ השפיע באופן ישיר על התוצאה של המשחק הפוליטי בישראל. כדי להבין כיצד זה קרה יש להתבונן בתמונה הגדולה.
תקנון הכנסת אשר שואב את מעמדו מחוק יסוד: הכנסת העניק במפורש לאדלשטיין מרחב תמרון אשר מאפשר לו להשהות את ההצבעה בעניין מינויו של יו”ר חדש עד ליום הרכבת הממשלה. איש אינו חולק על כך שפעולותיו של אדלשטיין נעשו על פי התקנון, גם לא פסק הדין. התרגלנו כבר לכך שבג”ץ לא דן בשאלה האם הופר החוק או האם החוק פוגע ללא הצדקה בזכויות אדם. בג”ץ התאקלם לו כבר תקופה ארוכה במרחבי ה”מה ראוי שיהיה?”
על פי פסק הדין יש בהחלטתו של אדלשטיין, התואמת כאמור את התקנון, חתירה תחת “יסודות התהליך הדמוקרטי” ו”אין מנוס” מלהתערב בה. כלומר החלטה, אולי ערמומית, במסגרת כללי המשחק שקבעו חברי הכנסת בתקנון הכנסת, אינה חסינה מפני התערבות בג”ץ אשר אוחז בלפיד ה”מה ראוי שיהיה”.
אך בדמוקרטיה מי שקובע מה ראוי הוא הריבון, כלומר העם, באמצעות נבחריו. אזרח יכול לקדם את מה שראוי בעיניו באמצעות תעמולה, הקמת מפלגה, הצבעה, שכנוע נבחרי ציבור וכדומה. אך את הכרעת נבחרי הציבור המכונה “חוק” יש לאכוף גם במחיר שימוש בנשק בעת הצורך. אי אפשר להפריז בחשיבות שבהפנמת ההבדל הזה בשיח הציבורי. בג”ץ לא אמור לשמש ריבון שאין עליו ערכאת ערעור בכל הנוגע לשאלות פוליטיות, ערכיות או שאלות שבמדיניות. דמיינו לכם שהוועדה האולימפית תזיז את קו הסיום במירוץ לפי מי “ראוי” שינצח. הדיון שצריך להיערך הוא לא האם באמת ראוי שאותו אתלט ינצח אלא האם ראוי עדיין לקרוא למשחק הזה ספורט?
אם הרוב בכנסת היה מעוניין להדיח את אדלשטיין כל שהיה עליו לעשות הוא להציע תיקון לתקנון הכנסת ועוד באותו יום לדרוש הצבעה למינוי יו”ר חדש בהתאם לתיקון. פתרון כל כך פשוט ואיש לא העלה בדעתו לשחק לפי הכללים. כך היה אמור לקרות במדינה שדוגלת ב”שלטון החוק”. בג”ץ אפילו לא הציע זאת לצדדים, כאשר זהו הפתרון החוקי האפשרי היחיד למעשה.
אתם חושבים שהמצב החוקי הקיים שגוי? נפלא, שכנעו את נבחריכם לשנותו. לגיטימציה ציבורית למערכת משפט אשר קוראת תיגר על עצם הרעיון של “כללים” היא טעות מרה. גם אם ברגע זה מישהו מרוויח מהכאוס, בסופו של דבר, בכאוס כמו בכאוס, איש לא נותר עם חיוך.
פורסם לראשונה בישראל היום.
