“ועדת חוקה, חוק ומשפט” ניצבה השבוע בפני מבוכה למשך שעות ארוכות. לפי הפרסומים, נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט לשעבר אורי שהם, התבקש להופיע בפני הוועדה ולתת דין וחשבון על החלטותיו כמשרת ציבור, אך סרב. מאוחר יותר הואיל שהם לאשר “באופן חריג וחד פעמי” לנציג מטעמו להשתתף בדיון. דרך התנהלות זו והרטוריקה הזחוחה מעידים על הפרה של דרישת החוק להתייצבותם של משרתי ציבור וחמור מכך הפרעה וגריעת יכולתה של הכנסת לפקח על הממשלה. הנציבות היא גוף ביקורת, אשר עיקר ייעודו ותכליתו הוא מתן דין וחשבון למען חיזוק אמון הציבור במוסד השפיטה. לכן אין גורם אליו הנציבות מחויבת יותר מאשר הציבור. ומי מייצג טוב יותר את הציבור מאשר הכנסת?
מקרה נקודתי זה הוא סממן מובהק לעניין עקרוני יותר – יכולת הפיקוח של הכנסת על הממשלה. ובמיוחד, יכולתן של ועדות הכנסת לקבל תשובות ומידע נהיר ואמין על פעילותה של הרשות המבצעת. אי מילוי חובת התייצבותם של עובדי ציבור בוועדות הכנסת הינה מופע שחוזר אומנם לעיתים רחוקות, אך בהחלט אינו תקדימי. דוגמאות מן העבר הן אי התייצבות הממונה על שוק ההון בוועדת החקירה למתן אשראי, נציגי משטרה בכירים ואף המפכ”ל בפני ועדת הפנים והגנת הסביבה, נציגי החשב הכללי בפני הוועדה המיוחדת לשקיפות ועוד.
על מנת להסביר זאת, יש להבין תחילה את מקור המחויבות של הממשלה כלפי הכנסת. במשטר פרלמנטרי אין הפרדה בין הרשות המחוקקת לבין המבצעת, כיוון שממשלה נשענת על הלגיטימציה שהכנסת מעניקה לה. כלומר, מי שנבחר על ידי הריבון לייצגו הם חברי הכנסת ואלו בתורם מסמיכים את הממשלה להוציא אל הפועל מדיניות. אך סמכות זו אינה ניתנת אלא כפיקדון, ובמקרה שהכנסת אינה שבעת רצון מתפקוד הממשלה, יכולה ליטול חזרה סמכות זו. שביעות רצון זו מתוחזקת ונבחנת באמצעות דין וחשבון שהממשלה נותנת לכנסת.
מכאן, כל עוד הממשלה עומדת, פיקוח הכנסת עליה הוא לב ליבה של העשייה הפרלמנטרית. על כלי הפיקוח העומדים לרשותה של הכנסת נמנים שאילתות, הצעות לסדר יום ועוד, אך הזירה בה מתרחש הפיקוח המשמעותי ביותר הוא הוועדות. מלבד הדיון בחוקים ממשלתיים, על הוועדות לבחון את פעילות משרדי הממשלה ולבקר את אופן התנהלותה. לצורך כך, “חוק יסוד: הכנסת” מסמיך את הוועדות לזמן נושאי משרה בשירות הציבורי, ו”חוק יסוד: הממשלה” קובע כי על הממשלה לסייע לוועדות הכנסת במילוי תפקידן. מחויבות זאת מעוגנת גם בתקנון הכנסת ובתקנון שירות המדינה (תקשי”ר), ולמרות זאת, כאמור, יש המסרבים להופיע בפני הוועדות בניסיונן לפקח על הממשלה.
כיום, הענישה מרחיקת הלכת ביותר שעומדת לרשות כלל הוועדות, מלבד הוועדה לביקורת המדינה, על אי התייצבות היא הגשת תלונה לנציבות שירות המדינה, שתקנונה מגדיר זאת כעבירת משמעת. הוועדה לביקורת המדינה מוסמכת להטיל קנס, אך בשני המקרים לא קיים מידע אם הופעלו סנקציות אלו ומה היתה החלטת הנציבות בעניין. אומנם, השלב הראשון וההכרחי לחיזוק ועדות הכנסת הוא שימוש בסנקציות הנתונות בידיהן כבר היום. אך יש מקום להטיל ספק ביעילות של עונשים אלו ולהעניק לוועדות סמכויות נרחבות יותר לחייב מתן דין וחשבון בפניהן. על הכנסת לאפשר לוועדות לקיים פיקוח מהותי ויעיל, ולהרחיב את סמכויותיהן כך שיבטיחו קבלת תשובות על אודות פעילות הממשלה וגופיה. דוגמאות לסמכויות שעשויות להוביל לתוצאה זו הן הרחבת הסמכות להטיל קנס כספי לכל הוועדות, הטלת אשמה בביזיון הכנסת על המסרב להתייצב בפניה, אפשרות לדרוש התייצבותו של בעל תפקיד מסוים שנוגע ישירות לנושא הדיון, ואף אפשרות לערוך שימוע לבעלי תפקידים בכירים במעמד של מתן עדות. כבודה של הכנסת היא כבודו של הציבור. אין לכנסת זכות למחול על כך, זה לא מכובד ולא דמוקרטי.
הטור פורסם לראשונה בעיתון משפחה
