הצהרת הכוונות של ד”ר יפעת שאשא-ביטון שהביעה עם כניסתה לתפקיד שרת החינוך בדבר קידום שינויים במערכת החינוך יוצרת ציפיות גדולות. בשונה ממספר שרי חינוך שראו בתפקיד תחנת מעבר או פרס ניחומים, ניכר כי עבור השרה הנכנסת התפקיד הוא משאת נפש. בשונה מרוב קודמיה, שאשא ביטון רוצה לבצע שינויי עומק ב-DNA התפקודי של משרד החינוך, להפוך אותו ממשרד ריכוזי ומסורבל לרגולטור רזה יחסית כך שרוב סמכויותיו יואצלו לבתי הספר ולרשויות המקומיות.
אולם, עד מהרה תגלה שרת החינוך מדוע ברחו קודמיה מכל שינוי מבני במשרד וממתן אוטונומיה לדרגי השטח. כל סמכות שתנסה לקחת מהמשרד תקפיץ עליה את הפקיד או האגף האחראי שיראה בכך אסון, לא לעצמו כמובן אלא לילדי ישראל. רבים במשרד החינוך סבורים שהם יודעים טוב יותר מהשרים המתחלפים מה טוב למערכת החינוך, והם יאבקו בכל שינוי שייקח מהם סמכויות. הסיבה השנייה לכך ששרי חינוך סיימו את תפקידם עם הזנב בין הרגליים היא כמובן ארגוני המורים, שבעשורים האחרונים עשו ככל העולה על רוחם וכפו את האינטרסים שלהם על אזרחי מדינת ישראל.
אפשר לבצע רפורמות צדדיות או רפורמות-דמה גדולות מבלי “לגעת” בעובדי ההוראה, אבל אין דרך אפקטיבית לאפשר גמישות פדגוגית או תקציבית לבתי הספר מבלי להגמיש את תנאי העבודה והשכר של עובדי ההוראה. ראשית, מפני שרוב תקציב החינוך העצום משמש לשכר, אך חשוב מכך – איכות ההוראה בארץ איננה מספקת, ומחקרים רבים בעולם הראו שאיכות עובדי ההוראה היא הפרמטר החשוב ביותר להצלחתה של מערכת חינוך.
ישנם כמאתיים אלף עובדי הוראה בארץ, כלומר לפחות אחד מכל עשרים שכירים במשק הוא עובד הוראה. יש ביניהם מורות וגננות מעולות רבות, וגם הרבה שטובות פחות, אך במבט כולל מצבנו לא טוב, הן בהשוואה בינלאומית הן בהשוואה פנימית. הביקוש למקצועות החינוך נמוך על אף הסכמי השכר הקודמים, והאיכות הממוצעת של עובדי ההוראה בארץ איננה טובה מספיק.
יש שיגידו שאם רק נעלה את השכר, בעיקר לעובדי הוראה מתחילים, מיד נמשוך את כל השמנה וסלתה של צעירי הארץ אל שדה החינוך. אולם, גם אם מהלך כזה יסייע, הוא ישמש כפלסטר היכן שנדרש ניתוח. רוב עובדי ההוראה בוחרים במקצוע מתוך שליחות, ורבים מהם נוטשים אותו לאחר שיצאה הרוח ממפרשיהם. הם טוענים שהמערכת ביורוקרטית מידי, מקנה בידיהם אחריות עצומה אך מעט מידי סמכויות ואמון שיאפשרו לממש אותה.
בנוסף, כמעט לא ניתן לפלוט מהמערכת עובד הוראה שאינו מתאים, ומנהל שמנסה זאת עובר שבעה מדורי גיהנום וגם אז סביר שייכשל. בשלוש השנים שבין 2018 ל-2020 פוטרו מסיבות פדגוגיות או מנהליות רק כ-19 עובדי הוראה בכל הארץ, מספר מדהים. כשסף הכניסה למערכת נמוך, פיטורים לא קיימים, והשכר מושפע כמעט רק מהוותק – המשמעות היא ריסוק היוקרה של המקצוע.
על מנת למשוך לשדה החינוך את טובי האקדמאים הצעירים, ולשפר את הישגי המערכת כולה, חשוב אמנם להעלות את שכר עובדי ההוראה המתחילים, אך עיקר השינוי הוא מתן אוטונומיה, אמון וסמכויות בידי עובדי ההוראה, לצד אחריותיות מרבית – הטובים יקודמו ויתוגמלו גם בהתאם ליכולותיהם והצלחתם, והפחות מוצלחים ייפלטו מהמערכת במהירות יחסית עם מינימום נזק לתלמידיהם.
המבחן החשוב והקשה ביותר של שאשא-ביטון יגיע כבר עם פתיחת המשא ומתן על הסכמי השכר עם הסתדרות המורים. אם המשא ומתן יתרכז רק באופן חלוקת תוספות השכר, יהיה מדובר בפספוס ענק של הזדמנות שלא תשוב בקרוב. אבל אם שאשא-ביטון תנצל זאת על מנת לשנות מן היסוד את מודל ההעסקה ותנצח את קרב האיתנים מול יפה בן דוד בו רוב הציבור יתמוך – מעמדה ינסוק. אוטונומיה במערכת החינוך חשובה בהיבטים רבים, אך החשוב מביניהם הוא ביזור ניהול כוח ההוראה אל השטח והגמשת מודל ההעסקה. ניתן רק לאחל לשרה הנכנסת הרבה אומץ וקור רוח לקראת המאבקים הצפויים.
