בני גנץ התלונן השבוע כי “הצבא סופג התקפות מצד אישי ציבור חסרי אחריות, חלקם פוסט-ציונים שמוכנים להחליש את כולנו בשביל לייקים”. אני דווקא מתנגד להגדלת הפנסיות הצבאיות מטעמים ציוניים מאוד: כדי לחזק את צה”ל ולטייב את כוח האדם שבו, כדי לנצל נכון את תקציב הביטחון, כדי לבנות כלכלה חזקה, כדי להקטין את הבזבוז והסיאוב בהוצאות המגזר הציבורי, כדי לאפשר לממשלה לספק שירותים חברתיים איכותיים ולהקטין את נטל המס על מעמד הביניים ואת יוקר המחיה, כדי לתגמל עובדים ומשרתים בהתאם לתרומתם, ולא בהתאם לחוזקו ולחוצפתו של ועד העובדים המייצג אותם, כדי לתרום לשגשוגה של מדינת היהודים – ראוי להתנגד למהלך שרקח בני גנץ – הלבנה והגדלה של הפנסיות התקציביות. שווי הפנסיה התקציבית הצבאית הממוצעת עמד בשנת 2019 על כמעט 8 מיליון שקלים. פנסיה זו הוענקה לפורשים מצה”ל שגילם הממוצע היה 47.
סכום זה גבוה פי 4.4 מהפנסיה הממוצעת שמקבלים “סתם” עובדי שירות המדינה (שפרשו בממוצע בגיל 64). תקופת התשלום הממוצעת של הפנסיה הצה”לית ארוכה יותר, והיא מתחילה בגיל מוקדם יותר. כאשר מבצעים את ההיוון של שני תזרימי הפנסיה, בהנחות סבירות, ומתחשבים באורך תקופת השירות שעבורה מוענקת הפנסיה, מתקבלת תוצאה מדהימה: עבור כל חודש שירות מקבלים הפנסיונרים של צה”ל פי 9.2 לעומת פנסיונר של שירות המדינה.
התוספות שניתנו ללא שום בסיס חוקי כדי לנפח במחשכים את חבילות הפנסיה הצבאית, מסתכמות בממוצע לכל היותר ב-16% משווי הפנסיות כיום. לכן, גם אם יקוצצו כל התוספות השנויות במחלוקת, עדיין יקבלו הפנסיונרים של צה”ל פי 7.7 עבור כל חודש שירות לעומת פנסיונר של שירות המדינה.
אין מחלוקת בדבר חשיבות עוצמתו של צה”ל. התחרות שיש לצה”ל מול המגזר הפרטי מצדיקה תנאי שכר אטרקטיביים ותגמול ראוי למי שמשלם מחיר אישי בשירות תובעני. אולם הבטחת פנסיה מדושנת לכל החיים בגיל 43 לא מדברת אל טייס קרב בן 23 או אל מהנדס סייבר בן 25, המתלבטים אם לחתום קבע לשלוש או לארבע שנים נוספות. קידום ציני של מהלך כוחני, שאין לו שום הצדקה כלכלית או חברתית, אינו ציונות.
