ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה וההתמודדות אתו צפויות להיות כבדות ומתמשכות. בין היתר, בעיית הגירעון התקציבי של הממשלה, שהייתה קיימת עוד לפני המשבר, החריפה מאוד. הגירעונות של הממשלה ויחס החוב־תוצר יהיו בשנים הבאות ברמות גבוהות הרבה יותר מאשר לפני המשבר.
הגירעון המבני בתקציב המדינה (אשר צפוי להישאר גם אחרי שהמשק יחזור לפעילות סדירה והאבטלה תרד לרמות נמוכות) מוערך כעת בכ־5 אחוזי תוצר. בטווח הבינוני, על מנת להפחית בצורה סבירה ורציפה את היחס חוב־תוצר, נדרש גירעון של כ־1.5 אחוזי תוצר. על כן, יהיה צורך להפחית באופן פרמננטי את הגירעון, על ידי פעולות אקטיביות להקטנת הוצאות הממשלה ולהעלאת הכנסותיה בכ־3.5 אחוזי תוצר (שווה ערך לכ־50 מיליארד שקלים בשנה). הימנעות מטיפול בבעיה הפיסקלית תסכן את היציבות המקרו־כלכלית ואת יכולתה של הממשלה להתמודד עם זעזועים שליליים בעתיד.
מאידך, בטווח הקצר, הביקושים במשק יישארו נמוכים, על רקע שיעור האבטלה הגבוה, הפגיעה בצריכה הפרטית, החשש של פירמות לבצע השקעות, והתמתנות הביקוש לייצוא כתוצאה מהמיתון העולמי. הקטנה מוקדמת מדי או מהירה מדי של הגירעון התקציבי עלולה להחריף את בעיית הביקושים במשק, ולגרום לכך שהמיתון יעמיק והאבטלה תתרחב.
על רקע השילוב של בעיית הגירעון בטווח הבינוני ובעיית הביקושים בטווח הקצר, כלכלנים רבים ממליצים להימנע מהפחתה מיידית בגירעון, אך להודיע על תוואי יורד של הגירעון בשנים הבאות, כך שההפחתה של הגירעון המבני תתחיל בשלב מאוחר יותר (למשל ב־2022) ותהיה הדרגתית מאוד (למשל 0.5 נקודת אחוז תוצר בשנה). באופן כזה ניתן להגיע ליעד של 1.5 אחוזי תוצר ב־2028, ללא פגיעה בביקושים במשק בטווח הקצר. על כן יש לקבוע כבר כעת, בחקיקה, יעדי גירעון יורדים, למשל בין 2022 ל־2028.
אמנם הצעה זו ראויה באופן כללי, אך אינה מספיקה. בפרט, היא מתעלמת משלוש בעיות מרכזיות:
היא מתעלמת מכך שהוכח, שוב ושוב, שקל מאוד לחוקק מתווה עתידי יורד של יעדי גירעון, אך קשה מאוד לבצע את הקיצוצים הנדרשים בגירעון כאשר העתיד הזה מגיע. ההעדפה הפוליטית היא לשנות את החוק ולדחות את הפחתת הגירעון לעתיד, וכאשר העתיד השני מגיע, לשנות את החוק ושוב לדחות את הפחתת הגירעון לעתיד.
לדוגמה, בין 2015 ל־2018 שונה החוק להפחתת הגירעון שלוש פעמים. בכל פעם הועלו יעדי הגירעון כלפי מעלה, תוך דחיית מועדי ההפחתה העתידיים. בכל פעם הדבר נעשה ללא שום הצדקה כלכלית או חברתית, אלא רק כתוצאה מהקושי הפוליטי לקצץ בהוצאות הממשלה ולהעלות את נטל המס. כתוצאה מכך, הודעה על הפחתה עתידית בגירעון אינה אמינה בעיני הציבור, המשקיעים וחברות הדירוג, והתועלת שבהבטחה עתידית כזו אפסית.
עוד מתעלמת ההצעה הזו מכך שממשלה שנמצאת בתחילת דרכה והאופק לכהונתה ארוך יחסית יכולה לנקוט בצעדים לא פופולריים, אשר ממשלה שאופק כהונתה מתקצר אינה מסוגלת לנקוט. כל דחייה של החלטת ממשלה לקיצוץ בהוצאות תקציביות או להעלאת נטל המס מפחיתה מאוד את ההסתברות לכך שההחלטה אכן תתקבל במהלך שנות כהונתה של אותה ממשלה.
ולבסוף, חלק ניכר מהרפורמות והצעדים הראויים (מבחינה כלכלית־חברתית) להפחתת הגירעון דורשים היערכות ממושכת מצד כל הגורמים המושפעים מהם. אחרת, עלות היישום של הרפורמות והצעדים עלולה להיות גבוהה מאוד. יתירה מכך, ככל שהעלות מצד הגורמים המושפעים תהיה גבוהה יותר, כך ההתנגדות של בעלי העניין (הנפגעים מהרפורמה) תהיה חזקה יותר, והסיכוי שלהם לבלום את הרפורמה בממשלה או בכנסת גבוה יותר.
דחייה של מועדי הפחתת הגירעון אינה פותרת את הבעיה הזו, ועלולה לגרום לעלויות גבוהות ומיותרות, או לחילופין לנסיגה מרפורמות “חכמות” ולהסתפקות בהעלאה “טיפשית” של שיעורי מס, כגון שיעור המע”מ או מדרגות מס ההכנסה, אשר פוגעים פחות בבעלי עניין אך פוגעים הרבה יותר בצמיחה המשק וברמת החיים של כלל האזרחים.
על כן, המדיניות המומלצת היא שילוב של הכרזה מראש על הפחתות עתידיות בגירעון התקציבי של הממשלה, יחד עם חקיקה מראש של תוכניות, רפורמות וצעדים ליישום הפחתה זו, אשר ייכנסו לתוקף רק בעוד מספר שנים.
מדיניות כזו:
* תאפשר השגת יעד של 1.5 אחוזי תוצר בטווח הבינוני, תוך ביסוס מגמת ירידה ביחס חוב־תוצר.
* תאפשר הימנעות מפגיעה בביקושים במשק בטווח הקצר ומהחרפת המיתון והאבטלה.
* תיהנה מאמינות גבוהה בקרב חברות הדירוג, המשקיעים וכלל הציבור.
* תאפשר הפחתת גירעון באמצעות רפורמות “חכמות” שמקטינות עיוותים ומגבירות פריון וצמיחה.
* תאפשר תקופת הסתגלות והתאמה, תוך שינויים הדרגתיים בהקצאת המקורות במשק.
* תמנע את הצורך בהעלאה עתידית של שיעורי מס הכנסה ומע”מ.
* תאפשר השגת יציבות פיסקלית בקלות יחסית, תוך מזעור העלות הפוליטית למקבלי ההחלטות.
* אפשר וכדאי להכין כבר עכשיו רשימה מקיפה של רפורמות “עתידיות” שניתן לחוקק מיד אחרי הבחירות, ושייכנסו לתוקף רק בעוד כמה שנים.
