שרת המשפטים איילת שקד יצאה בימים האחרונים בתכנית 100 הימים מטעמה לשינוי מערכת המשפט. המרכיב המרכזי של התכנית שהציגה הוא שינוי הליך בחירת השופטים לבית המשפט העליון והעברתו להכרעתם הבלעדית של נבחרי ציבור. מנגד, טען השופט בדימוס אליקים רובינשטיין כי שיטת בחירת השופטים הקיימת בישראל היא מהטובות בעולם וכי מינוי שופטים באמצעות וועדה מקצועית הוא חיוני לדמוקרטיה.
נזכיר כי שופטי בית המשפט העליון נבחרים על ידי וועדה המונה 9 חברים, מהם 4 נבחרי ציבור 2 נציגים של לשכת עורכי הדין ו-3 נציגים של בית המשפט העליון. שיטת בחירה זו מעניקה רוב ברור לגורמי המקצוע והשופטים על פני נבחרי הציבור, ובהתאם הוועדה אינה נהנית מלגיטימציה דמוקרטית. יתירה מזו – על מנת לבחור נציגים לבית המשפט העליון נדרשת הסכמה של 7 מחברי הוועדה. משמעות הדברים היא שלא ניתן למנות שופטים לבית המשפט העליון ללא הסכמת בית המשפט העליון בעצמו.
הטיעון התומך בעמדתה של השרה שקד ברור: בית המשפט העליון מכריע הכרעות אידיאולוגיות עקרוניות כדוגמת ההכרעה בעניין הכשרת מועמדות בל”ד, גיוס בחורי הישיבות והטיפול בסוגיית המסתננים. חלק מהותי מהכרעות אלה נשען על עולמו הערכי של השופט. לשיטתה של שקד אין הצדקה דמוקרטית לכפיית ערכים על הציבור בידי ערכאה שהציבור אינו קובע את זהות היושבים בה. תפקידו של בית המשפט לפרש את החוקים וחוקי היסוד שחוקקו נבחרי הציבור ואין הצדקה לכך שפרשנות זו תבצע בהם הטיה ערכית חריגה. כמו כן שופטים שמתמנים בדרך ייצוגית יזכו לאמון ציבורי הרבה יותר גבוה – גם במקרים שבהם יכריעו בניגוד לעמדת נבחרי הציבור.
מנגד, שתי הטענות המרכזיות של תומכי השיטה הקיימת הן שמסננת של שופטים ועורכי דין בהליך המינוי חיונית לשם הבטחת חוסר התלות של בית המשפט במערכת הפוליטית ולשם הבטחת הרמה המקצועית הנדרשת מהשופטים.
אם טענות התומכים היו מבוססות, היינו מצפים למצוא ששיטת המינוי הישראלית נפוצה בקרב דמוקרטיות בעולם. אולם לא די שהשיטה אינה נפוצה, אלא שההיפך הגמור הוא הנכון:
מתוך 36 מדינות ה-OECD, 31 מדינות מעניקות את סמכות מינוי שופטי הערכאה העליונה לנבחרי הציבור (בית משפט עליון או בית משפט לחוקה לפי העניין). כך לדוגמא, בארצות הברית הנשיא בוחר את שופטי בית המשפט העליון באישור הסנאט, בצרפת נבחרים השופטים על ידי הנשיא ושני בתי הפרלמנט, בשווייץ נבחרים השופטים על ידי הרשות המחוקקת, באוסטריה על ידי הממשלה והרשות המחוקקת, באוסטרליה על ידי שר המשפטים וביפן על ידי הממשלה באישור כלל הציבור במשאל עם. רק 5 מדינות, כולל ישראל, נותנות מעמד מחייב לרשות השופטת בהליך הבחירה: יוון, טורקיה ולוקסמבורג. אמנם אליהן מצטרפת גם בריטניה אך בה אין לבית המשפט סמכות לפסול את החוקים שמחוקקים נבחרי הציבור בפרלמנט כך שעליונות נבחרי הציבור מושגת שם בדרך אחרת.
לכך יש להוסיף כי ברוב מוחץ של מדינות ארה”ב, נבחרים השופטים באמצעות מנגנון שמערב את בחירת הציבור בקלפי בבחירות ישירות, אם לכתחילה ואם בדיעבד.
האם ערכאות השיפוט העליונות של ארצות הברית ומדינותיה, של צרפת, גרמניה, שווייץ אוסטרליה, יפן ושאר 31 המדינות האמורות החברות ב OECD כולן בלתי עצמאיות וחסרות מקצועיות? האמנם רק לישראל, יוון, לוקסמבורג וטורקיה יש בתי משפט מקצועיים ובלתי תלויים?
לפחות ברמה ההשוואתית מסקנת הדברים ברורה: ישראל חריגה מאד בנוף הבינלאומי ביחס לשיטת הבחירה לבית המשפט העליון. אם הצעתה של שקד להעביר את הליך בחירת השופטים לסמכות הממשלה והכנסת פוגעת בדמוקרטיה אז כנראה שאין יותר מדי דמוקרטיות בעולם המערבי.
