גם אם נניח שמערכת הביטחון תבצע לבסוף את עבודתה, חשובה הידיעה כי היא מעודדת את האזרחים לקחת חלק פעיל ויוזם בהגנה על חייהם, ולא הופכת אותם לאבן ריחיים על צווארה. פעילות אזרחית, נשיאה בעול ובמשימות השוטפות הנדרשות בחירום וכמובן עידוד נשיאת נשק (ברישיון וכחוק) – הם מכפילי עוצמה מהותיים לעוצמתה של המדינה.

הטרור, להבדיל מגרילה, מפעיל אלימות כלפי אזרחים ומכוון אותה אל עורף המדינה כדי להשיג את מטרותיו.1 התפיסה שמייצג פרופ’ עוזי בן שלום מקובלת בחלק ממדינות המערב ובאקדמיה, ולפיה הטרוריסטים ורשויות המדינה רואים באזרחים כבשים חלשות מדושנות ותמימות הרועות באחו הגלובלי בלי יכולת אמיתית לזהות או לקדם את פני הסכנה, ובוודאי שלא להתמודד איתה. בשל פגיעותם, יש להגן על “הכבשים האזרחיות” באמצעות “כלבי שמירה” מקצועיים מטעם המדינה, כלומר אנשי כוחות הביטחון. למשל בתג הכתף הנפוץ בקרב הכוחות המיוחדים האמריקניים, איש הכוחות המיוחדים משול לכלב רועים השומר על העדר.

בכל הקשור למקרה הבוחן הישראלי, לדעתי המציאות הפוכה לחלוטין מן המצב שמתאר פרופ’ בן שלום. לטעמי התזה המבקשת להוציא נשק מידי אזרחים המתאימים לנשיאת נשק, לסגור כיתות כוננות2 ולהטיל את הסמכות והאחריות לנשיאת נשק על מנגנוני המדינה בלבד היא מסוכנת, ואינה מתחשבת ביכולותיהם המוכחות של האזרחים, בשיקולי מערכת הביטחון ובצרכיה ובניסיון המבצעי ארוך השנים שצברו האזרחים. לישראל אינטרס לאומי רחב ולפיו אזרחים רבים ככל האפשר יהיו מסוגלים להגיב על מקרי חירום, כאשר הם חמושים (על פי התבחינים המקובלים בחוק כמובן, וללא יוצאים מן הכלל).3 

ראשית חשוב לציין כי הדיון המתנהל כאן אינו תיאורטי. לישראל ניסיון רב שנצבר במהלך שנותיה. במהלך כל גלי הטרור מהקמת המדינה פעלו אזרחים ישראלים חמושים באופן מעורר השתאות הן במלחמות והן באירועי טרור ופח”ע כאשר הם מסכלים פיגועים, מנטרלים מחבלים ומושיטים סיוע ראשוני מציל חיים ורב ערך לכוחות הביטחון. ככלל, ניתן לומר כי האזרחים נושאי הנשק מגיבים היטב. למשל בזמן אירועי “אנתפאדת הבודדים” ב־2015 נבלמו פיגועי טרור ספורדיים רבים דווקא על־ידי אזרחים מעורבים שנקלעו למקום ההתרחשות. חלק מהם אף שילמו על כך בחייהם.4 הפיגוע האחרון בבאר שבע הוא דוגמה טובה, מכיוון שאת המחבל נטרלו שני אזרחים שמנעו אסון גדול יותר.

במאמרו התייחס פרופ’ בן שלום לשינוי שחל כביכול באופי הפיגועים, והגדיר מחבלים הנושאים נשק כ”נחושים”. אינני מקבל אבחנה זו לא רק מפני שגם בגל הפיגועים הנוכחי יש עירוב של סוגי אמל”ח (החל בסכין, עבור לאקדח וכלה ב־M16 שנחטף מאנשי ביטחון), אלא גם ובעיקר מפני שהנחת המוצא של מערכת הביטחון עד היום הייתה כי כל מחבל שיוצא לפגע הוא “נחוש” מספיק בשביל להרוג או להיהרג, וכי אין בידינו הכלים לסווג את המחבלים לפי מד נחישות אמפירי. עובדה שעליה נוכל להסכים היא ההבדל ברמת המקצועיות של המפגע, אך כאן גם במקרה והוא נחוש, לפי שיטתו של בן שלום, כלומר חמוש היטב והתכונן ברצינות ומראש לפעולת הטרור, רמת כשירותו אינה עומדת ככל הנראה מול רמת לחימת הפרט של בוגר שירות קרבי בצה”ל שעבר בהכשרתו בסדיר ובמילואים עשרות רבות של ימי אימון וירי תקניים.

שנית, מבחן התוצאה ולפיו מספר נמוך יחסית של תקריות הקשורות בשימוש לא ראוי בכלי ירייה בקרב נושאי נשק ישראלים אזרחיים ברישיון, מעיד כי בהשוואה למדינות אחרות5 ולכמות הנשק הקיימת כיום בידי הציבור, יש לאזרח הישראלי נושא הנשק הממוצע לא רק את הידע הטכני המספק אלא גם אחריות ושיקול דעת שהעניק לו השירות הצבאי הקרבי (שהוא כאמור תבחין עיקרי בהחלטת המדינה להעניק לו נשק). אחרי הכול, ישראל שולחת אדם צעיר חמוש בנשק ועטוי מדים למגוון משימות מגוונות הקשורות בביטחונה, ואין סיבה שתפסיק לסמוך עליו כאשר הוא פושט מדים ולובש ג’ינס וטי שירט. ד”ר אפרים לאור, מומחה ישראלי לאפר”ן (אירועי פתע רבי נפגעים), טוען כי רוב הלוחמים בעולם כיום הם כנראה אזרחים על טנדרים.6 אם יש צדק בדברי לאור, אזי האזרחים הישראלים הם מהמוכשרים הקשוחים והאיכותיים שבלוחמים המאולתרים הללו.

מאמרו של בן שלום מתעלם גם ממגבלות הכוח המדינתי, כלומר מן העובדה כי אין ברשות ישראל (ולמעשה ברשות אף מדינה) את היכולת להימצא בכל מקום בכל זמן. ולראיה הדיונים האחרונים שנשמעו הן במערכת הביטחון והן בתקשורת על הצורך בהקמת משמר לאומי7 או בהרחבת מג”ב,8 וכן הצורך האחרון לצרף לכוחות המשטרה הפועלים בערים כוחות מאולתרים המורכבים מחיילי מסלול של יחידות מובחרות ומיוחדות.9 המפגש עם העורף הישראלי הוא לעיתים סיוט תכנוני ומבצעי עבור מחבלים, אשר באופן סטטיסטי מנוטרלים ברוב המקרים תוך דקות מתחילת הפיגוע. אגב, לא מן הנמנע כי הבחירה של המחבלים האחרונים לפגוע דווקא בלב מתחם הבילויים  של תל אביב או בעיר החרדית בני ברק, נעשתה מתוך הבנה שמלבד הצפיפות האנושית שתעניק להם יתרונות טקטיים, הם ייתקלו במעט אזרחים נושאי נשק בשני המקומות. הסתמכות בלעדית על נושאי נשק “מקצועיים” השייכים למערכת הביטחון, והתעלמות מן העובדה ש”שמיכת הביטחון המדינתי קצרה מלכסות את כל חלקי הארץ”, כפי שטען נצ”מ אלי גוזלן, קצין החקירות והמודיעין של מג”ב,10 עלולה לאפשר תרחישים כמו אלה שאירעו בפיגועי הירי ההמוניים במומבאי ב־2008 או בפריז ב־2015 שבהם הסתובבו מפגעים שעות ארוכות ופגעו במאות בני אדם ללא מפריע.

לפני כמה ימים אמר ראש הממשלה נפתלי בנט, זמן קצר לאחר שהמליץ לכל אזרח שיש ברשותו נשק ברישיון לשאת אותו עליו: “השב”כ, צה”ל והמשטרה מצליחים לסכל המון פעולות טרור מראש, אך לא תמיד. לכן, האחריות של אזרחים היא חשובה מאוד”.11 משמעות עוצמתו של העורף הישראלי אינה משליכה רק על שרידותם של הפרטים. גם אם נניח שמערכת הביטחון תבצע לבסוף את עבודתה, חשובה הידיעה כי היא מעודדת את האזרחים לקחת חלק פעיל ויוזם בהגנה על חייהם, ולא הופכת אותם לאבן ריחיים על צווארה. פעילות אזרחית, נשיאה בעול ובמשימות השוטפות הנדרשות בחירום וכמובן עידוד נשיאת נשק (ברישיון וכחוק) – הם מכפילי עוצמה מהותיים לעוצמתה של המדינה. 

• גנור, ב’ (2018, 12 בספטמבר). הגדרה בינלאומית לטרור – צו השעה. הזירה, דיפלומטיה ויחסי חוץ
• בן צור, ר’ (2019, 31 באוגוסט). צה”ל מבטל כיתות כוננות בקו התפר: “מפקירים אותנו”. Ynet
• האגף לרישוי כלי ירייה (2021, 29 באפריל). תבחינים למתן רישיון להחזקת כלי ירייה פרטי. המשרד לביטחון פנים
• חלק מהם אף זכו לעיטור האומץ האזרחי על פעילותם: הרב נחמיה לביא ז”ל שנרצח בעת שנאבק במחבל ב־30 באוקטובר 2015; עופר בן ארי ז”ל שנרצח בעת שנאבק במחבלים ב־23 בדצמבר 2015; חגי קליין, על התנהלותו בפיגוע הירי בשרונה ב־8 ביולי 2016; אלירן שוע, על התנהלותו בפיגוע הירי בשרונה ב־8 ביולי 2016; אריק רוקח, על עזרתו בנטרול המחבל בבית חורון ב־21 בינואר 2016
• ובוודאי לארצות־הברית שבה הזכות לנשק מעוגנת בחוקה והפיקוח החוקי למעשה כמעט אינו קיים ואמנם יש לכך השלכות קטסטרופליות המתגלות מעת לעת בזירות ירי מרובות נפגעים על רקע אזרחי ואשר בה בשנה ממוצע יש כ־40 אלף הרוגים מירי אזרחי: https://www.gunvictimsaction.org/facts-about-gun-violence; Siegel, R., & Blocher, J. (2020). Why Regulate Guns? Journal of Law, Medicine & Ethics, 48 (S4), 11-16
• לאור, א’ (2019, 4 בדצמבר). צה”ךל ומערכת הביטחון מול איומים חדשים. מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים: https://www.youtube.com/watch?v=7yIBq0rz85o
• חליוה, א’ ופרל פינקל, ג’ (2021, 1 ביוני). למידה נוספת בעקבות “שומר החומות”. מרכז דדו
• בלום הלוי, י’ (2022, 18 בפברואר). בנייתו של מג”ב כמשמר הלאומי להגנת המולדת היא תנאי הכרחי להצלחת תוכניות החומש. מעריב
• יהושע, י’ (2022, 10 באפריל). הפיגוע בדיזגנוף הוכיח: חייבים משמר לאומי. Ynet
• שומפלבי, א’ ואחרים (2022, 10 באפריל). דובר צה”ל באולפן  ynet: “עוד נגיע לאביו של המחבל”. Ynet
• בריינר, י’ ואחרים (2022, 30 במרס). בנט: מי שיש לו רישיון לנשק, זה הזמן לשאת אותו. הארץ; מעריב אונליין (2002, 1 באפריל). בנט: “נושא הנשק ברישיון הם אלה שלאורך השנים הצליחו לעצור פיגועים”. מעריב

המאמר פורסם במערכות תחת הכותרת “עם קשה עורף: תגובה למאמרו של פרופ’ עוזי בן שלום” 13 באפריל 2022.