שידורי המהפכה

אחת לכמה זמן מתעורר סביב תחנת הרדיו הצבאית גלי-צה"ל ויכוח על אופן התנהלותה ואף עולות קריאות לסגירתה. רק בחודשים האחרונים עסקו ערוצי התקשורת המרכזיים והרשתות החברתיות באירועים נקודתיים כמו ההקבלה שערך השדרן רזי ברקאי בין שכול של אם ישראלית לבין שכול של אם פלסטינית; ובהצעות מבניות משמעותיות כמו רצונו של הרמטכ"ל להוציא את גלי-צה"ל מצה"ל, החלטתו של שר הביטחון להשאירה בצבא, ולהבדיל קריאתה של שרת התרבות והספורט לבצע שינוי בהרכב הפלייליסט של גלגלצ.

במקרה או שלא במקרה, בעוד הדיון על עתיד התחנה ממשיך להתקיים בלהט החליט הערוץ הראשון של הטלוויזיה לשדר בשבועות האחרונים את "הגל"צניקים", סדרת תעודה בת שבעה פרקים שפותחת לצופים בה צוהר להוויה הגל"צניקית. נכון למועד כתיבת שורות אלה עוד לא ידוע אם הפרק השביעי של הסדרה ישודר בערוץ.

הסדרה, שהפיק וביים אודי קלינסקי, צולמה החל משנת 2002 במשך קרוב לעשור, ומככבים בה החיילים ששירתו בגלי-צה"ל בתפקידים עיתונאיים שונים, לצד העיתונאים האזרחים שעבדו ועובדים בה שנים רבות. הפקת הסדרה התאפשרה הודות להסכמתו של מפקד גלי-צה"ל דאז אבי בניהו לצלם בתחנה עם מעט מגבלות, והיא מספקת לכל מי שמתעניין בחברה, בפוליטיקה ובתקשורת בישראל הזדמנות להכיר מקרוב מוקד חדשותי ותרבותי רב-השפעה.

רוב הפרקים בסדרה מתעדים זוויות מעניינות של תהליך הכשרתם של החיילים שהתקבלו לקורס העיתונאים הצבאיים של התחנה בשנת 2003 (ושאחד מהם הוא אחי הקטן) ‒ לפני הקורס, במהלך הקורס, ולאחר סיומו. עם זאת, הפרק הראשון מתייחס לתקופה מוקדמת יותר ‒ השנים הראשונות של האינתיפאדה השנייה והמלחמה בעיראק בשנת 2003. הוא מתמקד באופן שבו חיילים צעירים מסקרים פיגועים קשים, הלוויות של הרוגים ואבל של משפחות שכולות.

נראה שהעיסוק בקושי של חיילים צעירים להתמודד עם מראות הזוועה של טרור ועם כאב השכול, בשילוב קטעי צילומים של פיגועים ושל הלוויות, נועד להעביר לנו הצופים מסר שלפיו החיילים בתחנה, בניגוד לדימוי שנוצר להם, אינם מנותקים מההוויה הישראלית ומהצבא שבתוכו הם פועלים. הם נתונים בלחץ, הם בוכים בהלוויות והם אפילו עושים תורנויות מטבח ושמירה כמו כל חייל.
אחרי שנוצר אצל הצופה בפרק הראשון חיבור רגשי לגל"צ הישראלית והצה"לית כל-כך ולעיתונאיה האמפתיים, מתפנים יוצרי הסדרה לעסוק במשך שני פרקים בתהליך הרגיש והטעון של גיוס המועמדים לקורס העיתונאים הנחשק ("גלי-צה"ל זו הילה […] נותנים לך במה […] זו הזדמנות מצוינת וכולם רוצים את זה", כפי שהיטיבה לנסח רנ"ג טינה מלמד, קצינת הניהול המיתולוגית של התחנה). עיתונאיות ועיתונאים שצמחו בתחנה ועשו חיל בתקשורת לאחר שחרורם ממנה (אילנה דיין, יעקב אילון, עמית סגל, דפנה ליאל ונסלי ברדה) מספרים על המוטיבציה שלהם לשרת בתחנה ועל תהליך הקבלה אליה.

לצד הסיפורים האישיים, המובאים בחיוך, מוצגים צילומים של תהליך המיון, תוך התמקדות בנסיונן של חיילות מהפריפריה להתקבל לקורס העיתונאים של התחנה ‒ אולי עוד ניסיון להראות שהתחנה אינה נטועה בגוש דן, כפי שאוהבים לטעון חלק ממבקריה. בוגרי התחנה דוחים טענות על פרוטקציה, אך מצהירים למרות זאת על צורך להופכה ליותר רבגונית, ואף קוראים לנקוט אפליה מתקנת, כפי שמציעה אילנה דיין.

לאור הצלחתם המקצועית באזרחות של רבים מבוגרי התחנה, ובצל הביקורת על ההרכב החדגוני של אנשיה, נשמע בסדרה המפקד אבי בניהו כשהוא אומר כי לטעמו תהליך המיון לקורס הוא התחום הרגיש ביותר בחברה הישראלית. לא פחות. מתן חודורוב נשמע אומר כי במבט לאחור, הכוח שיש בידי חייל המשרת כעיתונאי בגלי-צה"ל גדול מזה שיש בידי חייל המחזיק באם-16.

הסדרה ממשיכה בתיעוד צבעוני ודינמי של תכני קורס העיתונאים הצבאיים, של המטלות שהחיילים נדרשים למלא במהלכו ושל תהליך השיבוץ לתפקידים השונים בתחנה. בסופה של הסדרה נערך דיון בעתידה של התחנה. לאורך הסדרה עולות, באופן ישיר באמצעות דיון מכוון עם אנשי התחנה ובאופן עקיף באמצעות שיבוצם של קטעים רלבנטיים בגוף הסדרה, שאלות ובעיות שמעורר עצם הקיום של מוסד כמו גלי-צה"ל.
מחוץ לסוגיית הרקע החברתי והגיאוגרפי ממנו מגיעים החיילים לתחנה והטענה בדבר העדר גיוון בקרב המתקבלים אליה ‒ עולה וחוזרת נטייתם של האנשים שמכשירים את עיתונאי התחנה לעודד בקרב החיילים הצעירים ביקורתיות ואפילו חתרנות ומהפכנות. עומר בן-רובי, צור שיזף, אילנה דיין ואפילו איתן הבר מעודדים את העיתונאים לובשי המדים לא רק להטיל ספק אלא גם לקרוא תיגר.
זו יכולה להיות תכונה מבורכת אצל עיתונאים, אך היא נוגדת את צביונו של ארגון כמו צה"ל, שדורש מחייליו משמעת וציות כדי למלא את המשימות הבטחוניות המוטלות עליו בשגרה ובחירום. אין בצבא של מדינה דמוקרטית מקום לערער על סמכות הדרג הפיקודי העליון ועל סמכות הדרג המדיני כל עוד אלו לא נתנו פקודה בלתי חוקית בעליל.
בעיה נוספת שעולה מפרקי הסדרה ונידונה לא מעט בשיח הציבורי היא הטיה פוליטית בתהליך הפקת החדשות ומשדרי האקטואליה. היוצרים בחרו להציג ביטויי הזדהות של גורמים בתחנה עם עמדות פוליטיות שמאליות, לא רק בתחום המדיני-בטחוני אלא ובמיוחד בתחום הכלכלי-חברתי (למשל אהדה כלפי מחאת האמהות החד-הוריות והסתייגות מהתוכנית הכלכלית של הממשלה בשנת 2003).
המרצים בקורס על החברה והכלכלה בישראל שהוצגו בסדרה היו מזוהים עם השקפת עולם שמאלית ויש לקוות כי החניכים בקורס נחשפו גם לעמדות אחרות, למשל כאלו שדוגלות בצמצום מעורבותה של המדינה במקומות שבהם אין לה יתרון, ברפורמה ביחסי העבודה בישראל, במאבק בקבוצות לחץ כלכליות ובהגברת התחרות במשק. כל עיסוק של המערכת הצבאית בפוליטיקה מפלגתית הוא בעייתי למדי, אך אם כבר מוכשרים עיתונאים באופן מקצועי, היושר האינטלקטואלי מחייב את ראשי התחנה לחשוף את העיתונאים לעתיד לזוויות ראייה שונות של המציאות בישראל.

נושאים בעייתיים נוספים שעולים מצפייה בסדרה הם חוסר בשלות של חיילים בגיל צעיר להתמודד עם משימות עיתונאיות; היעדר היכרות מעמיקה מספיק של חיילים בתחנה עם צבאיות ועם חיילות; קיום תפיסה של ראשי התחנה את עצמם כמעצבי הדור הבא של העיתונאים בישראל וטיפוח קרייריזם עיתונאי; עידוד העדר צניעות ואיפוק מצד עיתונאים צעירים שמקבלים הזדמנות יוצאת דופן וכמעט ודאית להיכנס לאמצעי תקשורת מובילים לאחר שחרורם ועוד.

אילנה דיין חוזרת על האמירה השגורה בהקשר של גלי-צה"ל, שלפיה התחנה מגלמת אנומליה, אך טוענת כי אנומליות יוצרות את התופעות המרתקות ביותר בחיינו. לדעת כמה מרואיינים בסדרה, חלק מהאנומליה הזו הוא החופש העיתונאי שממנו הם נהנים דווקא במסגרת מגבילה וממושמעת כמו צבא. חבל שכמה מאותם עיתונאים שרוממות הדמוקרטיה בגרונם אינם מתמודדים באופן ממשי עם הקשיים שמעוררת גלי-צה"ל במישור העקרוני הדמוקרטי.

חרף העניין הרב שיוצרת הסדרה ושלל הנושאים שהועלו בה, יש מקום להצטער על כך שהיוצרים לא הרחיבו את היריעה בכמה סוגיות, כמו התנהלותם של האזרחים העובדים בתפקידים עיתונאיים בתחנה והביקורת עליה, הביקורת על מעמדה המרכזי של גלי-צה"ל מצד אישי ציבור ועיתונאים באמצעי תקשורת אחרים (בייחוד כאלו שמעולם לא שירתו בה) ומקומה הראוי של גלגלצ במפת התקשורת והתרבות הישראלית, והעדר הזיקה הממשית שלה לצה"ל.

יש מקום לקוות שהקשיים והאתגרים שמציבה התחנה לצבא ולתקשורת בישראל ימשיכו לעודד שיח ביקורתי וקידום של רפורמות הכרחיות בתפקודה, כפי שנעשה לאחרונה. צה"ל וחופש הביטוי יקרים לנו מכדי להזניח את הנושא ולתת לאנומליה הגל"צית להתקיים ללא שינוי תפיסתי ומעשי.