כחלק מהמשא ומתן הקואליציוני ראשי המפלגות החרדיות הציבו מספר דרישות מרכזיות שטרם ברור אם תיכנסנה להסכם הסופי. אחת מהדרישות היא הכפלת קצבת האברך לכ־155 אלף בני ישיבות ואברכים המתוקצבים ישירות מכספי משלמי המיסים. בנוסף, עלתה הדרישה לעגן את הסכום לכל אברך בחוק. המשמעות היא שהתקציב יגדל ככל שמספר האברכים יגדל – דבר שיוצר מוטיבציה לגברים החרדים לא לצאת לעבוד. שיעור התעסוקה של הגברים החרדים ממילא נמוך ונותר כמעט ללא שינוי מאז 2015, ודרישות אלה עלולות לפגוע עוד יותר בתמריצי התעסוקה.
תמריץ שלילי
זכותם של אנשים לבחור להקדיש את חייהם לתורה, אולם אין להתעלם מכך שהגדלת קצבת אברך מגביהה את חומת העוני סביב צעירי הקהילה החרדית, ובכך הופכת את היציאה לעבודה לכמעט בלתי אפשרית. משפחות חרדיות רבות זכאיות להטבות מוגדלות בשל הכנסתן הנמוכה ומספר הנפשות הגבוה בהן, לרבות סיוע בשכר דירה, קצבת אברך, סבסוד מעונות יום והנחות בארנונה. בשל גודל המשפחה, סך ההטבות למשפחה חרדית בה האב אינו עובד מגיע לפי 4 בהשוואה למשפחה יהודית לא־חרדית.
כשהגבר החרדי מחליט לצאת לעבוד, מתבטלת הזכאות לסיוע בשכר דירה ולקצבת האברך. כמו כן, ההנחה בתשלומי הארנונה יורדת במידה משמעותית יותר מהירידה בהנחה למשפחה הלא חרדית, בשל מבנה ההנחה שתלוי בהכנסה ובגודל המשפחה. מנגד, ההוצאות גדלות בגין תשלום גבוה יותר של דמי ביטוח לאומי ובריאות, ובעיקר בגין העלייה בהוצאות הכרוכות ביציאה לעבודה, כגון ביגוד, תחבורה ותקשורת.
ההכנסה המשפחתית של גבר חרדי שיתחיל לעבוד בשכר של 8.8 אלף שקלים בחודש תגדל בפחות מ־3 אלף שקלים. כלומר, הגבר החרדי יאבד 67% ממשכורתו בגלל שהיציאה לעבודה כרוכה בעלייה בהוצאות עצמיות (ביגוד, תחבורה ותקשורת) ובאובדן חלק גדול מההטבות ומההנחות שהוא זכאי להן כל עוד אינו עובד. לעומתו, הגבר היהודי הלא־חרדי שיוצא לעבוד בשכר זהה יאבד רק 33% מגובה השכר שירוויח. במילים אחרות, המדינה יוצרת מצב מסוכן בו לגבר החרדי לא משתלם לצאת לעבוד, והוא יעדיף להישאר נזקק לסיוע ממשלמי המיסים.
הזדמנויות מצומצמות
לחילופין, הזדמנויות התעסוקה של גברים חרדים מצומצמות למדי. הפרמיה הכספית ללימוד בכולל (בהשוואה לחרדים שלא למדו בכולל) היא אפסית או שלילית, משום שהכולל אינו נותן כלים מתאימים לשוק העבודה, ומנגנון האיתות למעסיקים משמש לרוב לרעתם – כמנגנון המצביע על עובדים עם כישורי עבודה נמוכים. אילו ההון האנושי של הגברים החרדים היה מותאם לשוק העבודה המודרני, האלטרנטיבה של יציאה לעבודה הייתה יותר משתלמת כספית בשל כושר השתכרות גבוה יותר. אולם, לפי ההסכמות המתגבשות בין הצדדים, התקציבים מכספי המיסים למוסדות חינוך שאינם מלמדים לימודי ליבה יגדלו ובכך יחריפו את המצב הנוכחי.
שיעור החרדים באוכלוסייה הוא 12%, אך גדל במהירות בשל הילודה הגבוהה וצפוי לעמוד לפי הלמ”ס, בשנת 2065 על 32%. בשילוב עם הדמוגרפיה, ההשפעה של הציבור החרדי על כלכלת ישראל תהיה משמעותית יותר. הגדלת התמיכות והקצבאות דנה את הציבור החרדי לעוני ותביא לגידול באי־מיצוי כושר השתכרותו. מדיניות זו כופה על הציבור הישראלי כולו רמת חיים נמוכה יותר, וצפויה להביא לגידול בנטל המס, בעוני ובאי־השוויון. צעדים מסוג זה לא עולים בקנה אחד עם השאיפה של מרבית הישראלים לחיות ברמת חיים של מדינה מערבית מתקדמת, ורק ירחיבו את הפערים בין ישראל לבין המדינות המובילות בעולם.
