על הבטחות בחירות ופופוליזם כלכלי

עונת הבחירות שוב איתנו, ואיתה גם מבול הקמפיינים של המפלגות השונות. אחד הנושאים המרכזיים במערכת בחירות זו הוא הנושא הכלכלי, שנמצא במרכז השיח הציבורי לאור יוקר המחייה הגבוה, מחירי הדירות המאמירים ועליות מחירים נוספות שקרו בשנה האחרונה. מדינת ישראל, לצערנו, רוויה בבעיות, חסמים ואתגרים בתחום הכלכלי, שאכן דורשים רפורמות יסודיות במספר תחומים, ואומץ פוליטי להניע אותן. אולם נראה שבמערכת הבחירות הזו, אולי יותר מקודמותיה, הפופוליזם השתלט, ובמקום להציע פתרונות אמיתיים, המפלגות השונות זורקות בעיקר סיסמאות ומטעות את הציבור. 

האם באמת יש דבר כזה – חינם? 

בואו נדבר לדוגמא, על מילת הקסם בכמה מין הקמפיינים: ״חינם״. במערכת הבחירות הנוכחית, אנו שומעים את המילה הזו בעיקר בקשר לחינוך ״חינם״ לגיל הרך, הבטחת בחירות שחוצה מחנות פוליטיים. ומי מאיתנו לא רוצה דברים בחינם? אולם, אין דבר כזה ״חינם״. לכל מוצר ולכל שירות יש עלויות, ותמיד מישהו יצטרך לשלם עליהם. מישהו הרי צריך לשלם על משכורות לגננות, אוכל לפעוטות, ציוד, מבנים וכדומה. 

למדינה אין מקורות הכנסה זולת גביית מיסים כאלו ואחרים מהאזרחים, ולכן כל שירות שהיא תספק ״בחינם״ יהיה בהכרח על חשבוננו, משלמי המיסים. 

דוגמא נוספת היא נושא קצבאות הזקנה. גם במקרה זה, מפלגות מכל הקשת הפוליטית מפזרות הבטחות על העלאת הקיצבה, הצמדתה לשכר הממוצע, השוואתה לשכר המינימום ועוד. סיוע לאזרחים חלשים, במיוחד המבוגרים שבהם, שלא מתאפשר להם לספק לעצמם רמת חיים נאותה, היא מטרה ראויה. אולם רבים מהקשישים בישראל אינם חלשים. למעשה, יותר ממחציתם נמצאים בחמשת העשירונים העליונים. ישנם קשישים שצברו הון רב במהלך חייהם ונהנים מפנסיה מכובדת, ויכולים לספק לעצמם רמת חיים גבוהה ללא תמיכת המדינה. חשוב לזכור, קיצבת הזקנה משולמת לכל אזרח מעל גיל 70, ללא קשר למצבו הכלכלי. כלומר, העלאת קיצבת הזקנה אולי נתפסת כצעד ״חברתי״ שבהכרח מסייע לאוכלוסיה חלשה, אך בפועל יהנו מכך אזרחים רבים שאינם חלשים כלל וכלל. מעטים הפוליטיקאים שמספקים פיתרון למורכבות הזו וחושפים את עלויות המהלך למשלם המיסים. 

פיקוח הוא לא התשובה

דוגמה אחרונה היא ״המלחמה ביוקר המחיה״. ישראל היא מדינה יקרה בגלל מבנה משק מעוות בהרבה תחומים, שמייצר חסמים לתחרות ומאפשר למספר קבוצות לחץ מצומצמות לשלוט בשווקים. הדרך להורדת מחירים ארוכת טווח היא בשחרור אותם חסמים, למשל הסרת מכסי ייבוא, ביטול רגולציות חונקות ופישוט בירוקרטיה. כך יוכלו להיכנס ביתר קלות שחקנים חדשים לשווקים ולהרחיב את היצע המוצרים, מה שיוביל להורדת המחירים. אולם גם בתחום זה, רבות מההצעות של המפלגות השונות מתייחסות לפיקוח מחירים ולסבסוד. מעבר לכך שפתרונות אלו אינם מסייעים להגברת התחרות בשוק ולא מטפלים בבעיית השורש, יש להם השלכות נוספות ושליליות על ציבור הצרכנים: פיקוח מחירים עלול לייצר מחסור בשל יצירת עודפי ביקוש (כפי שראינו במקרי הביצים והחמאה בעבר), ולפגוע במריץ של החברות לשפר את איכות המוצרים; וסבסוד, כמו כל הוצאה ממשלתית, ימומן מכיסי האזרחים. ישנתן שתי שאלות הצריכות להנחות כל אזרח בבואו להתרשם מהצעות כלכליות של פוליטיקאים: מהי עלות ההצעה, ומהו מקור המימון שלה. 

רבות מההבטחות הכלכליות בקמפיינים הנוכחיים פשוט מתעלמות מהשאלות הללו. גם כאשר כבר יש התייחסות מסויימת למקור המימון, היא לרוב אמורפית (למשל ״מלחמה בהון השחור״) או מטעה – כמו שימוש בתקציב חד פעמי למימון הוצאה שנתית קבועה. כל הבטחה כלכלית שאין בצידה מענה רציני לשאלות אלו, צריכה לעורר את חשד הבוחר שמדובר בפופוליזם. 

פורסם לראשונה במוסף העסקים של ״יום ליום״.