פרסומים
סימפטומים רבים, מחלה אחת
מערכת החינוך ממשיכה לקרטע מאחור בשל כיתות צפופות, מחסור במנהלים וציונים נמוכים במבחנים הבין-לאומיים, אבל התקציב שלה אוטומטי, ואין שום דיון רציני בנוגע לשאלה איך להוציא אותה מהבוץ
70 מיליארד שקלים – סכום כזה הולכת הכנסת לאשר בחודש הקרוב בעבור תקציה משרד החינוך, הגבוה ביותר בכל תקציבי המשרדים בכנסת, והפער רק הולך וגדל.
בעוד בוועדות הכנסת נערכים בימים אלו דיונים סוערים על תת-סעיפים של תקציבי משרדים אחרים והרפורמות הכלולות בהם, במשרד החינוך נדמה כי הכול זורם על מי מנוחות. התקציב אוטומטי; לא מתוכננים בו שינויים ניכרים, והוא גדל בהתאם לגידול במספר התלמידים והמורים, כאילו מדובר בלשכת התעסוקה הגדולה בישראל ולא במשרד שאחראי לנושא החשוב ביותר לעתיד המדינה.
לו הייתה דעת הקהל הישראלי נוחה עם מצב החינוך בארץ, לא היה על מה להתפלא, כמאמר הפתגם האנגלי: אם זה לא מקולקל, אל תתקן את זה. הבעיה היא שכמעט אין אדם אחד בארץ – מאחרון ההורים ועד בכירי אנשי החינוך – שאינו חש שמשהו יסודי מאוד במערכת החינוך שלנו איננו תקין, גם אם האבחנות שונות.
האתגר באבחון מערכות הוא להצליח להבחין בין הסימפטומים ובין המחלה שממנה הם נובעים. הנה למשל כמה בעיות במערכת החינוך שלנו שלכאורה אין ביניהן שום קשר:
המחסור במנהלי בתי ספר מחריף משנה לשנה, ומדאיגה לא פחות ממנו בעיית איכותם – רבים מהאנשים שמגיעים למשרות האלה אינם מי שהיינו רוצים שיהיו שם. טובים מהם פשוט לא הציעו את עצמם כלל או שאינם עומדים בתנאי הסף המחמירים וחסרי ההיגיון.
הכיתות בישראל נחשבות צפופות במיוחד אף שכאשר בוחנים את היחס בין מספר המורים למספר התלמידים מתגלה שביסודי יש מורה לכל 15 תלמידים ובעל-יסודי מורה לכל 12 תלמידים. בערך כמו הממוצע ב-OECD, רק ששם הכיתות גדולות הרבה יותר.
פרופ' אנדריאס שלייכר, שר החינוך של ה-OECD והממונה על מבחני פיז"ה, הסביר לא פעם שאחת הסיבות העיקריות לדשדושה של ישראל במבחנים הבין-לאומיים היא שבתי הספר כאן מלמדים בשיטות מיושנות ובעיקר אינם מקנים לתלמידי ישראל מיומנות למידה ואינם מטפחים דיים את יצר הסקרנות והחקירה.
לכאורה מדובר בשלוש בעיות שונות, אך למעשה יש להן שורש אחד: בשונה ממערכות ציבור אחרות שעברו שינוי מימי מפא"י, מערכת החינוך שלנו נשארה ריכוזית, בירוקרטית, מסורבלת ואנטי-תחרותית.
בהשוואה בין-לאומית העיכוב ההתפתחותי הזה ניכר. גם מדינות רווחה סוציאל-דמוקרטיות רבות יש הבחנה ברורה בין המימון, שבא ברובו מהמדינה, ובין ניהול בתי הספר, שמתבצע על ידי הגורמים בשטח, בבתי הספר עצמם וברשויות המקומיות. החלטות בענייני תקציב, פדגוגיה, כוח אדם – כל אלו מתקבלות ברובן ברמה המקומית אגב רגולציה רזה וברורה מצד המדינה.
בישראל יש למנהל בית הספר מעט תקציב גמיש. את רוב התקציב הוא מקבל בדמות שעות הוראה קשיחות. יכולתו לקבוע אילו מורים ילמדו תחתיו מוגבלת מאוד, וכדי לצאת מהקופסה וללמד בצורה שונה מהמקובל הוא צריך להיות מוכר כבית ספר ניסויי, על כל ההשלכות הרגולטוריות שנגזרות מכך. כמה אנשים הם אידיאליסטיים דיים כדי לקבל עליהם אחריות עצומה לכמה מאות תלמידים בתמורה לסמכויות מעטות כל כך?
מתברר שלא מספיק. אנשים טובים ובעלי יכולות גבוהות מעדיפים ללכת למקומות שבהם מאמינים בהם ונותנים להם להגשים חלומות, והם אינם נאלצים להילחם יום-יום בגלגלי שיניים ובטופסולוגיה. יתרונה של החברה הישראלית הוא ביזמות שבה. בכל מקום שמאפשרים לאנשים ליזום, להצליח וגם להיכשל ולשוב ולנסות, צומחים דברים נפלאים. הגיע הזמן להביא גם לתחום החינוך את בשורת החופש, האמון והיזמות.
