מערכת החינוך לא צריכה להיות זירת מריבות ערכיות

מדהים מה שאבי מעוז אחד יכול לעשות: פתאום כל אבירי החינוך הציבורי והממלכתיות דוגלים בהפרטה של מערכת החינוך, בביזור הסמכויות של משרד החינוך להורים ולקהילות מקומיות.

עם פרסום ההסכם הקואליציוני עם מפלגת נעם, הקובע כי הסמכות לאישור תוכניות העשרה לבתי הספר תעבור לידיו של ח"כ אבי מעוז, סגן השר המיועד במשרד ראש הממשלה, נזעקו רבבות ליברלים מפני "ההדתה, הגזענות וההומופוביה" שעומדות לדעתם לשטוף את מערכת החינוך. ראשונה הגיבה עיריית תל־אביב, ששלחה מכתב למנהלי בתי הספר בתחומה והכריזה כי לא תשתף פעולה עם שינויים שלא לטעמה שייערכו בתוכניות הלימודים.

"רבים שואלים אותי אילו כלים יש לעירייה כדי לוודא שלמנהלי בתי הספר תהיה בחירה חופשית בין שלל תוכניות, וכדי שלא יידרשו ללמד רק תוכניות גזעניות או הומופוביות שייתכן שייכנסו", כתבה ראש מנהל החינוך בעירייה, שירלי רימון־ברכה. "אני מבקשת להבטיח לכם בשם ראש העיר כי אם בעתיד לא יימצאו תוכניות ברוח העיר בגפ"ן, נמשיך לתקצב את התוכניות האלה מתקציבי העירייה", היא הוסיפה.

אבל התגובות לאבי מעוז לא הסתכמו בכך. אנשי חינוך אחרים קראו להקמתו של "זרם חינוך ליברלי" שיופרד מהמערכת הממלכתית, אשר יחנך לערכים ליברליים, חילוניים והומניסטיים. הורים אחרים הגיבו בייאוש מוחלט מהמערכת הציבורית, וקראו להקמת בתי ספר פרטיים, המנותקים מהחינוך הציבורי, ששם יהיו חופשיים לחנך את ילדיהם כרצונם. ראשי רשויות בכל הארץ הודיעו שיקבלו החלטות באופן מנותק מהמנהלת בראשות מעוז.

פתאום, כשמישהו אשר לא חושב כמותם מקבל החלטות הנוגעות לחינוך הילדים שלהם, התל־אביבים נזעקים. אי אפשר להאשים אותם. אין דבר חשוב להורים יותר מחינוך ילדיהם. אבל כן אפשר להזכיר שלא הפריע להם כשבמשך שנים רבות אותם אנשים שאפו לקבל החלטות הנוגעות לילדיו של מעוז.

הוא מבקש כעת לעשות בדיוק את אותו הדבר שהליברלים הדגולים של המערכת ביקשו לעשות: להכתיב את תפיסת עולמם לכלל ילדי ישראל. לא צריך להזדהות איתו או איתם כדי להבין שהמערכת כולה מפסידה כשהיא הופכת לזירת מריבות ערכיות שמקומן אינו בבית הספר, אלא מעל דפי העיתון ובדעת הקהל.
במקום לנסות לשלוט בכפיית ערכים אחידים על כולם, אפשר להסכים שבית הספר הוא מקום שילדים צריכים לרכוש בו ידע ברמה גבוהה ככל האפשר, כלים שיאפשרו להם להתפרנס בעתיד ותשתית להשכלתם. כל קהילה ובית ספר רשאים ויכולים לייצר לעצמם סל ערכים מתאים להם, ולחנך לפיו. אין צורך שמטה משרד החינוך ינסה לייצר חינוך אחיד עם סל ערכים שכולם צריכים לאחוז בו. בכלל, מוטב לזכור שאת עיקר חינוכם מקבלים הילדים – כפי שראוי שיהיה – בבית שהם גדלים בו.

מתוך שלא לשמה יצא לשמה. עכשיו כולם מדברים על הצורך בביזור הסמכויות של משרד החינוך, שמתרכזות בגוף אחד באופן חריג בכל קנה מידה. לפי ה־OECD, כמעט 70 אחוזים מההחלטות הנוגעות לבתי הספר בישראל מתקבלות במטה משרד החינוך, ורק 19 אחוזים מתקבלות בבית הספר עצמו – שצריך ליישם את ההחלטות הללו. לשם השוואה, במדינות המפותחות רק 35 אחוזים מההחלטות מתקבלות ברמת השלטון המרכזי, והשאר ברשויות המקומיות, במחוזות או בבתי הספר. משרד החינוך מנסה להחליט מה ייעשה בכל כיתה וכיתה, בכל בית ספר, בכל מקום בארץ – וכשעוסקים בערכים ובתפיסות חינוכיות, זה יוביל בהכרח למריבות.

הריכוזיות במערכת היא בעיה רחבת היקף גם במבט ממעוף הציפור, עוד לפני שמדברים על הערכים שמלמדים בתוכה. כשמשרד אחד מקבל החלטות מהמטה בשביל כולם, הוא צריך שכולם יהיו מרוצים. לכן לומדים גם חשבון וגם מחול, גם גמרא וגם פיזיקה, גם רובוטיקה וגם אומנות, גם היסטוריה וגם ערכים. כל אחד משוכנע שהתחום שהוא עוסק בו הוא החשוב ביותר, ואז מוסיפים עוד שעה במערכת לזהירות בדרכים, ללימודי מגדר, ללימודי מורשת, לקידום אורח חיים בריא, להגנת הסביבה, ללימוד כישורי חיים וכמובן לחינוך לאהבת הזר. הכול באמת חשוב, אבל ללא הצבת סדרי עדיפויות – העומס המצטבר גדול מאוד.

מערכת החינוך בישראל כה עמוסה, עד שהילדים פה לומדים בממוצע הרבה יותר שעות ממקביליהם במערב. בה בעת, הם לא קוצרים הישגים כמותם. אולי באחד משיעורי המורשת מישהו למד את הביטוי "תפסת מרובה לא תפסת", אבל הוא כנראה לא זוכר אותו.

המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון תחת הכותרת "פתאום כשבמשרד החינוך יושב מישהו שלא חושב כמוהם, התל-אביבים נזעקים"