הזווית הכלכלית בסוגיית המסתננים

צילום: Rudychaimg

החל באמצע העשור הקודם נכנסו לישראל דרך הגבול עם מצרים, שלא כחוק, עשרות אלפי מסתננים. נכון לסוף 2017 שוהים בישראל יותר מ־37 אלף מסתננים, מספר שאינו כולל את הילדים שנולדו בישראל להורים זרים. יותר מ־80% מהמסתננים הם גברים, ולמעלה מ־85% מהם בני 25־44. נתונים אלה מאפיינים מהגרי עבודה.

במאי 2017 החלה המדינה נוהל חדש לפיו המעסיקים מפרישים פיקדון עבור העסקת מסתננים, שאמורים לקבל את הפיקדון לידיהם בעת יציאתם מהארץ. בספטמבר אותה שנה הופקד פיקדון כזה עבור 3,133 מסתננים בלבד (בהמשך למגמת ירידה במהלך החודשים של הפעלת נוהל הפיקדון). השיעור הנמוך של גביית הפיקדון יכול ללמד על כמה תופעות:

1. חוסר תעסוקה של המסתננים. יש מסתננים (כנראה מיעוט מתוכם) שאינם עובדים, ומתקיימים מחסכונות, נדבות וסיוע של עמותות, ואולי גם מביצוע פשעי רכוש.
2. תעסוקה של מסתננים בעבודות זמניות, לא מסודרות ולא מדווחות, בשולי שוק העבודה הישראלי. תעסוקה זו מלווה בחוסר ציות לחוק מצד המסתננים ומעסיקיהם.
3. חוסר יכולת אכיפה ופיקוח של הרשויות. הרשויות אינן מצליחות לאכוף את חוקי העבודה, חוקי המסים וחוק הפיקדון, כפי שעמדו חסרות אונים בזמן ההסתננות עצמה ולא הצליחו לאכוף את קיום הגבול הפיזי בדרומה של ישראל.

העלויות הכלכליות והחברתיות הנובעות משהות המסתננים בישראל נחלקות לשלושה סוגים: עלויות תקציביות ישירות, עלויות כלכליות בטווח הקצר־בינוני (השפעה על שוק העבודה), ועלויות כלכליות־חברתיות בטווח הארוך (השפעה על הרכב האוכלוסייה).

עלויות תקציביות ישירות קיימות בגין מתן שירותים חברתיים כוללות בעיקר חינוך, רווחה, בריאות ואכיפת חוק. כמו כן, קיימות עלויות ציבוריות נוספות הנובעות מעומס על תשתיות פיזיות ועל מערכות ציבוריות וביורוקרטיות שונות (דוגמת מערכת בתי המשפט). כך לדוגמה, תוספת האוכלוסייה בשכונות דרום תל אביב, המאופיינת בריבוי דיירים בכל משק בית, הגדילה את עלות הטיפול בניקיון רחובות, טיפול באשפה ובמפגעים תברואתיים.

בתחום הבריאות, מסתננים זכאים לקבל ללא התניה טיפול רפואי דחוף בבתי חולים, הכולל בין היתר טיפול בחדר מיון, אשפוז במקרים דחופים, ניתוחים, לידות וטיפול נמרץ לפגים. במשך השנים הוחלט גם על מתן שירותים רפואיים מסוימים ללא עלות לכל הזרים ובמימון ציבורי: הפסקות הריון לקטינות ונפגעות אונס, מעקב לאימהות ותינוקות בטיפות חלב, טיפול במחלות מין, אבחון וטיפול בשחפת, טיפול רפואי לשוהים במקלטים לקורבנות סחר בבני אדם, שירות רפואי לשוהים במתקן חולות, תוכנית קהילתית לטיפול בדיאליזה, טיפולי איידס וטיפול תרופתי לחולי סכרת. כמו כן, קיימות שתי מרפאות ייעודיות לזרים הפועלות בתל אביב במימון חלקי של משרד הבריאות – המרפאה הציבורית לחסרי מעמד בשיתוף עם רשת "טרם" ומרפאת גשר לבריאות הנפש.

גם עיריית תל אביב מתקצבת פעולות רבות, כגון: מסיל"ה (מרכז סיוע ומידע לקהילה הזרה), תחנות טיפת חלב, מסגרות חוץ־ביתיות לילדי זרים, הפעלת מועדוניות טיפוליות ועוד.

חלק מהשירותים האלה ניתנים לכלל האוכלוסייה החלשה בישראל ורק חלקם ייחודי למסתננים. אולם, בהינתן שיעורי התעסוקה הפורמלית הנמוכים ותשלומי המסים האפסיים של המסתננים (ושל מעסיקיהם), התוצאה היא סבסוד השירותים הניתנים לאוכלוסיית המסתננים על ידי יתר האוכלוסייה בישראל.

עלויות כלכליות־חברתיות בטווח הקצר והבינוני נובעות מכך שזרים המגיעים לעבוד בארץ מגדילים את היצע העבודה ברמות השכר הנמוכות, לוחצים את השכר כלפי מטה ובכך עשויים להקטין את הרווחה החברתית של ישראלים המועסקים ברמות שכר נמוכות יחסית.

מחקרים רבים מצאו קשר שלילי בין העסקת עובדים זרים להעסקת ישראלים ולשכרם של ישראלים בעלי השכלה נמוכה. כך למשל, כתבו שמואל אמיר ודניאל גוטליב ב־2005: "הממצאים מראים שכניסת עובדים לא־ישראלים דחקה גברים ישראלים מתעסוקה במגזר העסקי" ושההשפעה "היתה ניכרת". צבי אקשטיין, בדו"ח הוועדה לעיצוב מדיניות בנושא עובדים לא־ישראלים שפורסם ב־2007, כתב כי "העסקתם פוגעת באפשרויות התעסוקה ובשכר של ישראלים לא־משכילים, מעכבת הטמעת טכנולוגיות חדשות ומעודדת פעילויות כלכליות שלמשק אין יתרונות יחסיים בקיומם".

במחקר שהוצג לפני כמה שבועות במכון אהרן וטרם פורסם, שרית כהן גולדנר מצאה כי העסקת עובדים זרים מורידה את הסיכוי של ישראלים בעלי השכלה נמוכה להיות מועסקים, ומפחיתה את השכר של עובדים ישראלים בעלי השכלה נמוכה (הן יהודים והן ערבים).

במילים אחרות, הטענות של קבלנים, חקלאים, מסעדנים, מלונאים ובעלי אינטרסים אחרים, כי "יש עבודות שישראלים לא רוצים לעבוד בהן" הן חסרות בסיס, והעלאתן נועדה לזרות חול בעיני הציבור ומקבלי ההחלטות. ישראלים רוצים לעבוד בכל הענפים ובכל העבודות. הבעייתיות היא ברמת השכר בעבודות אלה.

ההשפעה השלילית על שיעורי התעסוקה ועל השכר של ישראלים בעלי השכלה נמוכה גורמת נזקים כלכליים וחברתיים קשים. בהיעדר מגמות אחרות, אי השוויון בהכנסות מתרחב, שיעורי העוני גדלים, הצורך בתשלומי העברה (דמי אבטלה, הבטחת הכנסה, מס הכנסה שלילי וכו') גובר, ויחד עם הגידול בהם מגיעה גם עלייה בנטל המס, הנדרשת כדי לממן את תשלומי ההעברה. כמובן שההשפעה הקשה ביותר היא חברתית: ישראלים בעשירוני ההכנסה הנמוכים הם הנפגעים העיקריים – שיעורי האבטלה והעוני בקרבם עולים ורמת החיים וגם איכות החיים שלהם מידרדרות.

העלויות הכלכליות־חברתיות בטווח הארוך נובעות מכך שהמסתננים, אם יישארו בארץ, ייהפכו עם הזמן לחלק מהאוכלוסייה. הם יהיו זכאים לכל השירותים הסוציאליים להם זכאים הישראלים. בהיותם בעלי השכלה נמוכה יחסית ובעלי מכנה משותף חלש יחסית עם כלל החברה בישראל, רבים הסיכויים שהם וילדיהם ישתייכו (לפחות מבחינת הכנסתם) לעשירונים הנמוכים. הם יזדקקו ליותר תשלומי העברה ושירותים רפואיים וסוציאליים מהממוצע, וישלמו פחות מסים מהממוצע. הם ישפיעו ישירות על רמת ההכנסה הממוצעת ועל ממדי אי השוויון והיקף העוני.

לאחרונה עולות שתי טענות בזכות השארתם של המסתננים בישראל ושילובם בשוק העבודה ובאוכלוסייה הישראלית. הטענה הראשונה היא שיש כיום גדר בגבול הדרום, המהווה מכשול אפקטיבי בפני מסתננים. הגעתם של המסתננים נפסקה, ולכן הסכמה לקליטתם כאן תהיה החלטה חד־פעמית, ללא השפעה כלשהי על תמריצים של מהגרי עבודה פוטנציאליים נוספים להסתנן. הטיעון השני גורס כי ממילא נמשכת הבאתם לישראל של עובדים זרים – בעיקר מאסיה. אז מדוע לא להשאיר בארץ את המסתננים ולהפחית את מספרם של העובדים הזרים האחרים?

לדעתי, הפסקת הגעתם של המסתננים קשורה לא רק למכשול הפיזי אלא גם להפחתה ניכרת בתמריץ של מהגרי עבודה מאפריקה להסתנן לארץ – על רקע הטיפול הנוקשה יחסית במסתננים שלא הגישו בקשה למקלט או שבקשתם לא אושרה, והתגבשות התוכניות להרחקתם. מסתנן פוטנציאלי לא ירצה לסכן את חייו, לעבור מרחק רב ולשלם הרבה כסף כדי להגיע למדינה שסיכוי גדול יורחק ממנה חזרה לאפריקה. לו היה תמריץ משמעותי להגעתם של עוד מסתננים, סביר להניח שלפחות חלקם היו מוצאים דרך לעקוף את המכשול.

בנוסף, בישראל שוהים באופן לא חוקי זרים נוספים – אנשי דת, מתנדבים ותיירים שהגיעו לתקופה קצובה אך נשארו גם לאחר שפגה אשרת השהייה שלהם, וכן עובדים זרים ושוהים ללא היתר שהגיעו משטחי הרשות הפלסטינית וירדן. ישראל מרחיקה בכפייה באופן שוטף את המנסים להיכנס אליה שלא כדין. כך למשל, ב־2017 הורחקו מישראל כ־3,000 אוקראינים וכ־800 גיאורגים. תקדים השארתם בארץ של המסתננים מאפריקה יחליש את ההרתעה לא רק כנגד הגעתם של מסתננים נוספים משם, אלא גם נגד מהגרי עבודה מכל המדינות המתפתחות.

באשר לקריאות להשאיר את המסתננים בישראל במקום להביא במקומם עובדים זרים – עדיף אילו הממשלה היתה עומדת בפני לחצי בעלי העניין והלוביסטים המשרתים אותם ולא היתה מייבאת לארץ עובדים זרים הפוגעים ביכולת ההשתכרות של ישראלים בעלי השכלה נמוכה.

עם זאת הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מהשארתם של המסתננים גדול בהרבה מהנזק שנגרם מהבאתם של עובדים זרים לארץ. ראשית, העובדים הזרים שמגיעים לארץ בהסכמה הם ארעיים. הם אמנם גורמים לעלויות כלכליות־חברתיות בטווח הקצר־בינוני, אך לא לעלויות בטווח הארוך. הם אינם זכאים להישאר כאן, להפוך לחלק מהחברה הישראלית ולקבל שירותים סוציאליים ככל יתר תושבי ישראל.

שנית, ייתכן שהממשלות העתידיות יהיו חכמות ואמיצות יותר מהממשלה הנוכחית בעניין הבאת עובדים זרים, ויצליחו לעמוד בפני לחצי בעלי העניין והלוביסטים.

שלישית, כל ממשלה עשויה לשנות את מדיניותה אם המשק ייכנס למיתון ושיעורי האבטלה בקרב ישראלים – ובמיוחד בקרב בעלי השכלה נמוכה – יעלו. אזי, הנזק מהבאת עובדים זרים יהיה גבוה הרבה יותר מאשר כיום, כששיעורי האבטלה נמצאים בשפל היסטורי. שוב, במקרה של השארת המסתננים הנזק יהיה תמידי – גם כששיעור האבטלה בקרב ישראלים ירקיע שחקים, יהיה כנראה בלתי אפשרי להרחיקם משוק העבודה, עם כל הנזקים הכלכליים והחברתיים הנלווים לכך.

השארת המסתננים בישראל תגרום לנזקים כלכליים וחברתיים משמעותיים, וברובם תישא האוכלוסייה החלשה בישראל.

המאמר התפרסם לראשונה במגזין דה מרקר