הדיונים העקרוניים שהתעוררו במהלך חקיקת חוק הלאום מלמדים עד כמה הוא נחוץ

בשנת 2006 פורסמו “מסמכי החזון” של ערביי ישראל, השוטחים את תפיסת עולמה של התנועה הלאומית הערבית בישראל. המגמה המוצהרת שהשתקפה בהם, לבטל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, הדהימה אפילו רודפי שלום ודו־קיום מקצועיים. ערביי ישראל, לפי מסמכי החזון, הם בעלי הזכויות ההיסטוריות והמוסריות על הארץ, ולפיכך המדינה נדרשת להכיר בזכויותיהם הקולקטיביות. המסמכים הביעו דרישה מפורשת לשינוי אופי המדינה, ליישום ההכרה בשפה הערבית כשפה רשמית, למימוש זכות השיבה של ערביי 1948, לשינוי סמלי המדינה ולהכרה בזכויות קבוצתיות ערביות תוך מתן אוטונומיה רחבה בתחומי החינוך, התרבות וחלוקת הקרקעות והמשאבים.

כמובן, הייתה בהם גם דרישה מפורשת מהמדינה להימנע מהעדפת הרוב היהודי: “ישראל תפסיק לנקוט כל מדיניות ויישום כל תוכנית הנגועה בהעדפת הרוב, ואף תפעל להסיר את כל גילויי העדיפות הלאומית בכל המישורים, ובמיוחד במישור המעשי, המבני, המשפטי והסימבולי”. פרסום מסמכי החזון נתפס כבר בזמן אמת כנקודת שינוי היסטורית ביחסים הפוליטיים בין יהודים לערבים. לראשונה האליטה הערבית־ישראלית ביקשה בגלוי לשנות את אופייה של מדינת ישראל. המיעוט הערבי הפך מקבוצה התובעת את זכויות הפרט האזרחיות של חבריה לקולקטיב לאומי מתחרה, בעל זהות פלסטינית מובחנת, החותר לערער מבחינה מוסרית ומשפטית על קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי. בד בבד, בתקופה הזאת הושלמה המהפכה החוקתית של בית המשפט העליון. שיח הזכויות וההכרה של בג”ץ בזכות החוקתית לשוויון תרמו לדרישה להכרה בזכויות ה”ילידיות” של ערבי ישראל, תוך כרסום באופייה היהודי של המדינה. שלא במתכוון אפשר בג”ץ את הצגתה של הציונות כתנועה קולוניאליסטית. בה בעת חדר לשיח הישראלי המונח “זיכרון הנכבה”. הערעור על זכותה המוסרית של התנועה הציונית להקמת בית לאומי בארץ ישראל הפך לחלק מהז’רגון העיתונאי. בחוגים לא מעטים הוצב סימן שאלה אפילו על חוק השבות. הרוב הציוני בארץ תפס כאמור את מסמכי “החזון העתידי” כמעט כהכרזת מלחמה; אולם היום, אחרי יותר מעשור, אפשר לזהות בקלות את ההשפעה השקטה שלהם. כל מי שהאזין לדיונים בכנסת בהכנת “חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי” מבין היטב במה מדובר. המאבק על הכללת סעיף שוויון ערבי במשמעות של הכרה בזכויות קבוצתיות ערביות; הגדרתה של הערבית כשפה שוות מעמד לעברית; הקושי להצדיק התיישבות יהודית; ההתנגדות לחקיקת החוק בשל פגיעתו הסמלית בערביי ישראל; והשיח בדבר הצורך לשנות את המנון המדינה וסמליה בשל קשיי ההזדהות שהם מעוררים בקרב הציבור הערבי – כל אלו משקפים את חדירת הנרטיב האנטי־ציוני של מסמכי החזון אל מרכז המפה הפוליטית בישראל. גם ערימת ההסתייגויות (הצעות לשינוי הנוסח) שהניחו מפלגות האופוזיציה – כולל הציוניות שבהן – מלמדת שרבות מהנחות המוצא של מסמכי החזון האנטי־ציוניים נקלטו היטב. היא חרגה הרבה מעבר לסתם התנגחות שגרתית בין האופוזיציה לקואליציה. הדיונים העקרוניים שהתעוררו במהלך חקיקת החוק מלמדים עד כמה הוא נחוץ. כשהמובן מאליו עומד במחלוקת, כשישראלים רבים משתכנעים שציונות היא גזענות, כשתפיסות פוסט־לאומיות מעצבות את הנחות המוצא של השכבה הצעירה והמשכילה, מדינת ישראל חייבת את זה לעצמה. יש טעמים משפטיים לחוקק את החוק. חוקות של מדינות לאום בעולם כוללות בדרך כלל שלושה מרכיבים: תשתית הזהות של המדינה, עקרונות המבנה השלטוני, וזכויותיו של הפרט כלפי השלטון. חוקי היסוד של מדינת ישראל, שמתפקדים למעשה כחוקה, כללו עד היום את שני המרכיבים האחרונים: חוקי משטר (חוק יסוד הכנסת, הממשלה, הצבא וכדומה), וחוקי זכויות (כבוד האדם וחירותו, חופש העיסוק). השלמתם כעת בחוק יסוד זהותי, השב ומבהיר את התשתית הזהותית־ערכית של המדינה ומזכיר לשם מה הוקמה, היא השלמת חסר מתבקשת, באיחור של עשרות שנים. אולם מבנה החוקה העתידית אינו העיקר; העיקר הוא מה שייחקק בלב ולא בספר. לקראת ההצבעה על החוק השבוע התפתחו ברשת דיונים ערים על שורשי הזהות הציונית ובהשלכותיה על החקיקה בישראל. כעת, כשנחקק החוק החשוב הזה, הגיע הזמן להתרומם מעל הקרבות הפוליטיים היומיומיים ולנצל את השיח להעמקת הזהות הציונית של אזרחי המדינה – יהודים כערבים. מזל טוב למדינת הלאום של העם היהודי. המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון.