כשנוקיה קרסה, פינלנד הצילה את העובדים

בתגובה לפיטורים הצפויים בחברת טבע, הציעו חברי הכנסת דב חנין ועמיר פרץ להלאים את החברה. הח"כית שלי יחימוביץ' קראה לאיים על מנהליה באמצעות התערבות בשומת מס פתוחה; ורבים אחרים טענו שעל החברה להחזיר את הטבות המס או את הבונוסים שניתנו למנהליה. ראש-הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון דיברו עם מנהלי החברה וניסו להשפיע על הורדת מספר המפוטרים ועל אי-סגירת מפעליה בירושלים ובצפון. ההסתדרות השביתה את המשק בעקבות כוונות הפיטורים, והפגנות מתקיימות דרך קבע ברחבי הארץ.

והשאלה החשובה היא – האם זו הדרך הנבונה להתמודד עם המשבר בטבע?

בעולם הכלכלי, טבע אינה "החברה הלאומית" הראשונה שחווה משבר. ניקח לדוגמה את פינלנד הקטנה. רק לפני חמש שנים, בשנת 2012, נאלצה חברת נוקיה הפינית לעבור תהליך דומה. נוקיה הייתה חברה מרכזית במיוחד לכלכלת פינלנד: היא העסיקה מספר כפול של עובדים מחברת טבע, היוותה בשיאה כ-4% מהתוצר הלאומי של פינלנד, תרמה לכרבע מהצמיחה של כלכלת פינלנד בשנים 1998-2007. כך, שקריסתה, שלוותה בפיטורים רחבים הרבה יותר מאלו שעליהם מדובר בישראל, הובילה את המדינה למיתון מתמשך. בדומה לטבע, גם נוקיה קיבלה הטבות מהמדינה: הסוכנות פינית לתמיכה בטכנולוגיה ובחדשנות מימנה כ-26% מהפרויקטים בנוקיה בשנות התשעים. אך על אף שנפילת נוקיה הייתה מכה קשה הרבה יותר לכלכלת פינלנד מאשר נפילת טבע לכלכלה הישראלית, תגובת המערכת הפוליטית וארגוני העובדים בפינלנד הייתה מתונה הרבה יותר מהתגובות שראינו בארץ בשבועות האחרונים.

הפוליטיקאים בפינלנד הבינו שלנוקיה אין ברירה אלא להשתנות. בהתאם לכך הם התמקדו בתמיכה במפוטרים, ולא בניסיונות נפל "לעשות שרירים" מול מנהלי החברה ולמנוע פיטורים וסגירת מפעלים. מאמצים רבים כוונו לעידוד המפוטרים להקים חברות חדשות. למשל, באמצעות הדרכות והכשרות העוסקות ביזמות או מתן אישורים מיוחדים להשתמש בפטנטים שפיתחו המפוטרים במסגרת עבודתם בנוקיה.

ראש-ממשלת פינלנד באותה התקופה, יורקי קאטאינן, דחה על הסף הצעה שהממשלה תרכוש את מניות החברה. "זה לא העסק שלנו", אמר בפומבי, כשביקר בעיירה שבה נסגר מפעל גדול של נוקיה. גם ארגוני העובדים הפיניים קראו לחברה לפצות את המפוטרים, אך לא ניסו למנוע את הפיטורים עצמם, לא קיימו הפגנות המוניות, לא חסמו כבישים, ולא איימו לפוצץ שום מפעל, כפי שאיימו עובדי טבע בירושלים.

אמנם מנקודת-מבט כלכלית ומוסרית, גם התגובות בפינלנד הן בעייתיות. אין הצדקה להעניק לעובדים שפוטרו מחברת ענק, במסגרת גל פיטורים גדול, הדרכות, קורסים והטבות שלא מעניקים לעובדים רבים יותר שמפוטרים מדי יום מחברות קטנות ובינוניות. הרי עדיף לדאוג לכולם באמצעות אותה רשת ביטחון. ובכל-זאת, תגובות אלו משקפות הבדל תפיסתי בין המדינות: ממשלת פינלנד וארגוני העובדים בה מאמינים כי מטרתם היא "להציל את המלחים, ולא את האונייה".

התפיסה הזו התגבשה במדינות הנורדיות בעקבות המשברים שהתרחשו בהן בשנות התשעים, והיא מתבטאת מצד אחד במערכת רווחה נדיבה ובמערכות הכשרה ותמיכה למפוטרים; ומצד שני היא דוגלת בחופש כלכלי ובהיעדר מחסומי סחר.

בישראל התפיסה היא הפוכה: פוליטיקאים מתערבים דרך קבע בניסיון להציל מפעלים כושלים בפריפריה ותומכים בשלל מחסומי סחר במטרה להגן על תעשיות מקומיות, אך מערכת הרווחה היא נדיבה פחות. עובדים בחברות מועדפות ובסקטורים מועדפים זוכים להגנות ולקביעות, ועובדים אחרים לא זוכים לכלום. תפיסה מעין זו הובילה בצרפת ובמדינות אירופיות אחרות, להיווצרות מעמד של צעירים שאינם מסוגלים להיכנס לשוק העבודה, וכך גם לאי-שוויון בין-דורי חריף.

גם בישראל קיים אותו אי-שוויון בין הסקטורים המועדפים לבין אלו שלא. בניגוד לדבריהם של פוליטיקאים ישראלים, זו איננה "סוציאל-דמוקרטיה" במובן הנורדי של המילה, אלא שריד היסטורי לסוציאליזם שנכחד במדינות הנורדיות אחרי המשברים של שנות התשעים. לא מפליא, אם כן, לגלות שפילנד ממוקמת במקום ה-19 לפי "מדד החופש הכלכלי" של קרן הריטג', לצד מדינות נורדיות אחרות, בעוד שישראל ממוקמת במקום ה-33, לצד מדינות כגון קולומביה, מלזיה וירדן.

פינלנד כיום הולכת ומתאוששת מהמשבר. בשנים האחרונות קמו במדינה הקטנה (כ-5.5 מיליון תושבים) מספר רב של חברות היי-טק, בהן חברת רוביו אשר פיתחה את המשחק Angry Birds. רבות מהחברות מעסיקות את עובדי נוקיה לשעבר או, הוקמו על-ידם. וכך, הספינה אמנם טבעה, אך המלחים בנו לעצמם ספינות חדשות. חלקם אפילו טוענים בראיונות, שהפיטורים היו נקודת מפנה לחיוב בחייהם.

בעולם דינאמי ומשתנה במהרה, ייתכן ששום חברה לא יכולה לשגשג לנצח. כך ש"הגנה על ספינות" בדמות סובסידיות ומחסומי סחר, תבוא תמיד תבוא על-חשבון המלחים, דרך פריון עבודה נמוך יותר ומחירים גבוהים יותר. קריסתה של חברת טבע היא ההזדמנות של המדינה ללמוד לקח מהמקרה של פינלנד, ולשנות את התפיסה השגויה הנפוצה בישראל.

המאמר פורסם לראשונה בגלובס