פרסומים
כשיד ימין במשרד האוצר לא מדברת עם יד שמאל
תקציבה של ממשלת ישראל, הנאמד ב-400 מיליארד שקל, מנוהל על ידי שני האגפים החשובים ביותר של משרד האוצר: אגף התקציבים ואגף החשב הכללי. למרבה הפלא, שני אגפים אלה בקושי מדברים אחד עם השני. מצב זה, הפוגע בניהול התקין של כספי המדינה על חשבון הציבור הישראלי, דורש תיקון.
למה חשוב שתהיה הידברות שוטפת בין האגפים? בעוד שאגף התקציבים אחראי לקביעת התקציב השנתי של הממשלה ולעדכונו על פי הצורך, החשב הכללי אחראי לביצוע הוצאות הממשלה במסגרת התקציב. פעולות אלה משלימות זו את זו וביצוען התקין מחייב שיתוף פעולה הדוק, שוטף ומתמשך.
במקרה אחד שלו הייתי עד, אגף התקציבים תיקצב פרויקט תיירותי בעשרות מיליוני שקלים. הוא רשם את התקציב בסעיף שעמד בגירעון, כך שאי-אפשר היה לבצע את הפרויקט באותה שנה. שיחה בין הרפרנט באגף התקציבים לרפרנט בחשב הכללי היתה מונעת את הטעות. במקרה אחר, תקלת מחשב שלא עודכנה בין האגפים גרמה לכך שהתקציב השוטף של האגף נכנס לגירעון משמעותי, דבר שהוביל להקפאה חלקית של פעילותו.
למה זה קורה? ההסבר נעוץ בהיסטוריה של שני האגפים, בתכונות השונות של עובדי האגפים ובאופי העבודה. אגף התקציבים הוקם כגוף נפרד ב-1952, תחת מנהל צעיר ונמרץ, יעקב ארנון, שהנחיל לאגף תרבות דינמית ומתחדשת. האגף היה מהקמתו הומוגני מאוד: הוא הורכב מעובדים צעירים מאוד, בוגרים טריים של החוגים לכלכלה, ללא ניסיון עבודה קודם. מסורת זו ממשיכה עד היום, כמעט ללא שינוי
לעומת זאת, השורשים של אגף החשב הכללי נעוצים בממשלת המנדט הבריטית, שהורישה לו את עיקר מאפייניו – הקפדה על עקרונות של מינהל תקין והיצמדות לחוק ולנוהל. בנוסף, אף שהמקצוע המוביל בקרב עובדי אגף החשב הכללי הוא ראיית חשבון, אפשר למצוא בו גם כלכלנים, בוגרי מינהל ציבורי, עורכי דין ועוד, מה שהופך אותו להטרוגני הרבה יותר מאגף התקציבים – ולא רק בשל המקצוע של עובדיו. בהשוואה לאגף התקציבים, יש בו קשת רחבה של גילים, ועדיין אפשר למצוא בו מספר עובדים לא אקדמאים.
ההבדלים בין האגפים מקשים על שיח פורה בין העובדים. הצעירים של אגף התקציבים נמשכים לשינויים ונוטים להמעיט בחשיבות הפרטים הקטנים; המבוגרים השמרניים של אגף החשב הכללי נוטים לדקדק בפרטים. הכלכלנים של אגף התקציבים חושבים במונחים של תזרים מזומנים; רואי החשבון של אגף החשב הכללי מתרכזים תמיד בחשבון המצטבר.
השוני בגישה מקבל ביטוי חד במיוחד במקרה של העברת עודפי תקציב משנה אחת לשנייה. באגף התקציבים העברת עודפים היא בהחלט פעולה משמעותית ולא אוטומטית, המחייבת דיונים וסיכומים; באגף חשב הכללי מצפים להעברת עודפים מיידית, ולא מבינים למה אגף התקציבים מעכב את המעבר ואפילו מסוגל לסרב לבצע אותו.
מציאות זו – שאותה חוויתי במשך 30 שנה שבהן עבדתי כחשב במשרדי ממשלה שונים – יוצרת חוסר הידברות דו-כיווני: מצד אגף התקציבים, שלא מתייעץ, ומצד אנשי החשב הכללי, המעדיפים לפתור את בעיותיהם ללא עזרת עובדי אגף התקציבים. כך, המערכת הכספית של הממשלה מקבלת החלטות בקצב אטי מדי, מחמיצה הזדמנויות לשיפורים ומניעת הפסדים, והשירות ליתר יחידות הממשלה ולציבור הרחב נפגע.
אגף התקציבים ואגף החשב הכללי הם מכשירי ניהול חשובים של הממשלה, בעלי היסטוריה ותרבות משלהם, עם יתרונות לצד חסרונות. בגלל מיקומם של שני האגפים במרכז הפעילות הכספית של ממשלת ישראל, גם שיפור קטן בתפקודם עשוי להביא תועלת ממשית. חשוב שיתחילו לדבר אחד עם השני – זה לא עולה כסף.
