לאחרונה אורי כץ ואני פרסמנו מאמר המבקר את המדיניות התקציבית של משרד האוצר בשנים האחרונות, המשלבת שני צעדים מזיקים ובטווח הארוך אף מסוכנים – הגדלת הגירעון התקציבי והסתרתו. בתגובה למאמר, ח”כ רועי פולקמן פרסם תגובה מפורטת בה הוא מתייחס באופן מכובד וענייני לביקורת שלנו. על כך יש לשבח אותו – זה ממש לא מובן מאליו. יחד עם זאת, פולקמן קבע שאני “כלכלן שמרן” ושהביקורת שלנו כלל לא מוצדקת – ולכך ברצוני להתייחס.
פולקמן טוען שהמצב הכלכלי כיום טוב, הכלכלה צומחת, ומייחס זאת למדיניות שאותה מוביל שר האוצר משה כחלון. פולקמן צודק לגבי שתי האמירות הראשונות, אך ממש לא ברור שהוא צודק בקשר לשלישית. בשנים האחרונות נהנתה כלכלת ישראל מרוח גבית חזקה של האצה בצמיחה העולמית. אולם הצמיחה לנפש בישראל הייתה נמוכה יותר מהממוצע במדינות המתקדמות, כך שהפער של ישראל אל מול הממוצע לא רק שלא צומצם, אלא אף התרחב (ר’ תרשים).
הערות לתרשים: עיבודי הכותב לנתוני קרן המטבע הבין-לאומית (World Economic Outlook Database, April 2018); הנתון ל-2018 מבוסס על תחזיות קרן המטבע; המדינות המתקדמות הן כל 39 הכלכלות המוגדרות כמתקדמות על-ידי קרן המטבע; התוצר לנפש בכל מדינה מבוטא במחירים קבועים של 2011, מנוכה כוח קנייה (PPP); הממוצע משוקלל בהתאם לגודל האוכלוסייה בכל מדינה.
פולקמן טוען כי “שר האוצר מראה במספרים את המחויבות שלו להפחתת יחס החוב־תוצר”. ובכן, יחס חוב-תוצר אכן ירד בשנתיים האחרונות, אך זוהי מגמה שהחלה כבר לפני 15 שנים. היחס חוב-תוצר ירד בכל שנה מאז 2003, למעט שנה בודדת שבה היה מיתון עולמי (2009). הירידה בשנתיים האחרונות לא הייתה מהירה יותר מאשר בשנים הקודמות. יתירה מכך, על פי תחזיות כלכלני קרן המטבע הבין-לאומית (בדו”ח על ישראל שפורסם במאי 2018), צפויה עלייה קלה ביחס חוב-תוצר ב-2018. כלומר, היחס חוב תוצר עלול לגדול, לראשונה מזה עשור, והפעם ללא הצדקה כלכלית-חברתית כלשהי (אין מיתון, אין מלחמה, אין משבר פיננסי). ההצדקה היחידה שניתן למצוא לתפנית הזו היא פוליטית: רצון “להיטיב” עם הבוחרים, במיוחד כאשר מועד הבחירות מתקרב.
פולקמן מפרט את כל ההטבות שהורעפו על הציבור בשנים האחרונות, אך שוכח להזכיר שחלק ניכר מהעלות של ההטבות האלה מומן באמצעות הרחבה תקציבית (חלקה גלוי וחלקה מוסתר). כלומר, הציבור יצטרך בסופו של דבר לשלם את העלות של ההטבות, ובמקרים רבים הקבוצות שישלמו את המחיר הן אותן קבוצות שלכאורה נהנו מההטבות שהורעפו עליהן.
פולקמן מצדיק את ההרחבה התקציבית של הממשלה וטוען כי “כסף שחוזר למעמד הביניים מתגלגל לצריכה ולעסקים קטנים ומתניע פעילות כלכלית, שבתורה מגדילה הכנסות”. זהו משפט המבטא בצורה יפה ומדויקת את הרעיון של כלכלה קיינסיאנית, הדוגלת בהרחבה תקציבית במצבים של מיתון ורמת ביקושים נמוכה במשק. אין לי שום בעיה עם הגישה הזו, כל עוד פולקמן מבין את המשמעות המלאה של מדיניות כזו: ממשלה שרוצה לנקוט במדיניות קיינסיאנית בעת מיתון צריכה דווקא להקטין את הגירעון ואת החוב הציבורי כל עוד מצב המשק הוא טוב והאבטלה נמוכה. אחרת, היא לא תוכל להרחיב אותו בעת מיתון, ואף תאלץ לנקוט, באין ברירה, במדיניות צנע. זאת לא תיאוריה כלכלית שמרנית ובלתי מציאותית – זה מה שקרה בפועל בעשור האחרון ליוון, פורטוגל, ומדינות נוספות.
פולקמן טוען כי אנחנו מתייחסים “להכנסות רמ”י כאל מקור תקציבי חד־פעמי, שמועבר באופן לא אחראי לקצבאות רווחה”, ומסביר מדוע אנחנו טועים. אבל אנו כלל לא מעלים טענה כזאת. הטענה שלנו היא ששימוש במקור חוץ תקציבי (כגון המאזן של רשות מקרקעי ישראל) למימון חלק מהוצאות הממשלה מסתיר את גודלם האמיתי של הגירעון ושל ההוצאה התקציבית, ובכך הוא פסול. הדבר לא מותנה כלל בכך שהמקור הזה זמני או פרמננטי.
כלכלני קרן המטבע הבין-לאומית מחשבים את הגירעון התקציבי המנוכה-מחזור במדינות השונות. על פי הפרסום האחרון של חישוב זה (באפריל 2018), הגירעון המנוכה-מחזור בישראל עמד בשנת 2017 על 3.4 אחוזי תוצר, לעומת 2.6 אחוזי תוצר ב-2016 ו-1.9 אחוזי תוצר ב-2015 (והוא גם גבוה יותר מהממוצע המשוקלל במדינות המתקדמות, שעמד בשנת 2017 על 2.3 אחוזי תוצר). וכל זאת עוד לפני שלוקחים בחשבון שהגירעון המדווח וגם הגירעון המנוכה-מחזור אינם כוללים את התרגילים החשבונאיים שבהן נקט משרד האוצר ושתכליתם להימנע מלרשום בתקציב חלק מהוצאות הממשלה.
כלומר, בניגוד לעקרונות הכלכלה הקיינסינית וגם בניגוד לעצת יוסף לפרעה, ישראל לא מנצלת את התקופה של כלכלה צומחת, אבטלה נמוכה ושקט ביטחוני להגדלת מחסני התבואה, כך שניתן יהיה להשתמש בהם בתקופות פחות טובות. להיפך, המדיניות של שר האוצר בשנתיים האחרונות, למרות התנאים הנוחים, היא לרוקן את המחסנים ובנוסף להסתיר חלק מהירידה במפלס התבואה.
פולקמן טוען שאני כלכלן שמרן. אם הכוונה היא לכך שאני מצפה משר האוצר לנהוג באחריות ובשקיפות, לדאוג גם לעתיד ולא רק להווה, לוודא שהדיווח החשבונאי יתאם את המציאות הכלכלית, ולא להתפתות לפופוליזם זול ושטחי, אני גאה להיות שמרן.
