לפי תוכנית טראמפ, החלת החוק הישראלי בחלק מהשטח כרוכה בהקפאת בנייה ביתר, והתחלת תהליך שעלול להסתיים – באופן די תיאורטי – במדינה פלשתינית. התוכנית טובה מאוד לישראל, אבל כדי ששכרה לא ייצא בהפסדה נחוצים שני צעדים.
צעד ראשון הוא חתימת מזכר הבנות בין ישראל לארה״ב, ובו תבטיח ארה״ב למנוע הקמת מדינה פלשתינית עד שהפלשתינים יקיימו את כל שמונת התנאים המנויים בתוכנית טראמפ – דבר שכנראה לא יקרה לעולם. חשוב לזכור שטראמפ לא יהיה נשיא לנצח. הסכמה על מפה מקרבת אותנו למדינה פלשתינית ללא ההתניות שקבע, אם נשיא פחות ידידותי ייכנס לבית הלבן. מזכר חתום אמנם לא קושר את ידיו של נשיא אחר, אולם בהתאם למסורת האמריקנית, יהיה לו קשה מאוד להתעלם ממנו. חשוב שאותו מזכר יכלול גם התחייבות של ארה״ב לתגובה הולמת במקרה של הפרות בלתי־הפיכות של התוכנית על ידי הפלשתינים – בשטח או בבית הדין הבינלאומי בהאג.
הצעד השני ההכרחי הוא שיפור המפות שסופחו לתוכנית טראמפ (״המפה הקונספטואלית״). האמת צריכה להיאמר: מפות אלו נעשו בחובבנות כמעט פושעת. כמאה אלף ערבים באזור כפר בידו ובית ליקיא סופחו לישראל, ערים שלמות לא חוברו לצירי התנועה הסמוכים אליהן, וכיוצא באלו טעויות חובבניות. כדי להפוך את המפות לסבירות אין צורך בשינויים דרסטיים. לפי המפה הקונספטואלית, ישראל מקבלת כעת 32.4% משטחי יו״ש. עם אותם אחוזים אפשר להחיל את החוק על כל הבקעה וההתיישבות, כולל עתודות קרקע ביישובים, פרוזדורים בין היישובים, וצירי תנועה מרכזיים (בעיקר כביש 60, לרבות עוקף חווארה ועוקף אל־ערוב). כל זאת מבלי לכלול שום כפר ערבי.
גורמים בימין מזהירים כי מפה פחות מאופטימלית תביא לחורבן. אלו אזהרות מנותקות מהמציאות. כל כביש שנמצא בשליטתנו ובשימושנו היום יהיה בדיוק כזה גם אחרי החלת החוק. שום כביש לא יהפוך מטרה לצלפים ושום יישוב לא “ייחנק על ידי מסות של ערבים”. ובכל זאת, מאוד חשוב להתעקש על הפרטים בשרטוט המפות, גם בגלל התכלית השנייה שהזכרנו. על מנת להבהיר שישראל נשארת בשטח לתמיד, יש הכרח ברציפות וקיימות כבר בשלב הזה. מפה שאיננה כזו משדרת ארעיות, ובכך חותרת תחת המהלך כולו.
לעת הזו, לפי הפרסומים, חלק מהנציגים של ישראל ושל ארה״ב קצת איבדו סבלנות, וכך חוסר הסכמה על אחוזים בודדים במפה הוביל למבוי סתום. יש לקוות שהמכשול יתברר כזמני. שני הצדדים מעוניינים בהסכמה על המפות ועל המשך התהליך, השאלה היא רק שאלה של ניהול משא־ומתן אמיץ.
איבוד הסבלנות אינו מפתיע. ישראל מאוכזבת מכך שהאמריקנים הבטיחו להסכים להחלת החוק מייד אחרי ההצהרה בוושינגטון, ואז שינו את דעתם. האמריקנים גם הבטיחו שיאפשרו שינויים מתבקשים למפה, ופתאום התקשחו. האמריקנים מצידם התאכזבו כשהימין הישראלי לא אימץ את התוכנית על כל מרכיביה בנפש חפצה. על הדרך, נפגעו גם מכך שישראל לא פסלה מעורבות סינית בפרויקטים תשתיתיים גדולים בארץ.
אבל הרבה יותר חשוב מזה, האמריקנים נדהמו לגלות שמי שמיועד להיות ראש הממשלה בעוד שנה וחצי, כלל אינו מעוניין בהחלת החוק ביו״ש לפי שום מפה. מאז התלהבותם מהתוכנית של עצמם דועכת, ויחד עימה גם גמישותם וסבלנותם. הגורמים הפוליטיים שמנעו ממשלת ימין צרה, בטענה שהחלת החוק היא מהלך המחייב תמיכה רחבה, גילו בדיעבד שראש ממשלה חליפי המתנגד למהלך גרוע מראש אופוזיציה המתנגד לו.
אולם ניתן לצאת מהפלונטר ולהגיע להסכם שייטיב גם עם ארה״ב וגם עם ישראל. ארה״ב תחתום על מזכר הבנה כאמור, תתגמש מעט במפות, ותשאיר לפוליטיקה הפנימית שלנו להסתדר לבד. במקביל, ישראל תשתף פעולה עם ארה״ב מול הסינים, וכן תודיע על הסכמתה לאמץ את תוכנית טראמפ במלואה כבסיס להמשך הדיונים. השעון מתקתק, אבל כל זה בהחלט עוד אפשרי.
פורסם לראשונה בישראל היום.
