יש לכבד את צו המצפון של זמרות המופיעות בפני נשים

שעות ספורות לפני שאמורה הייתה להתקיים ההופעה המתוכננת, ביטלה אותה הזמרת אתי (אסתר) אנקרי והתנצלה בדף הפייסבוק שלה: "מי שיעמוד בפתח הדלת לשמור על הרצון הפרטי של האומנית להופיע רק בפני קהל נשים, יסכן את עצמו בתביעה". כך, מסתבר, הבהירו לה גורמים בתעשיית הבידור. הופעה לציון 30 שנות יצירה מוזיקלית, שנדחתה שוב ושוב בשל הקורונה, בוטלה בשל רצונה של אנקרי להופיע לעיני נשים בלבד, והחשש כי החוק בישראל אוסר על כך. אנקרי אינה לבד: זמרות, אמניות ויוצרות רבות נתקלות בשנים האחרונות בסירוב של בעלי מקומות בידור, רשויות ומוסדות לאפשר להן להופיע רק בפני נשים, בשל תפיסה כי הדבר מהווה עבירה על החוק.

האמנם? חוק איסור הפליה אוסר על מי שמספק שירות או מוצר, ועל מי שאחראי על כניסה למקום ציבורי, להפלות על בסיס מאפיינים מסוימים כמו מין, דת או השקפה. עם זאת, בחוק קיים חריג משמעותי: הבחנה לא תיחשב להפליה כשהיא מתבקשת מאופיו או ממהותו של המוצר או השירות.

מה לגבי הופעות לנשים בלבד? האם הן עומדות בתנאי החריג לחוק? התשובה לטעמי היא כן. הפרדה בין גברים לנשים מקובלת ונפוצה בקרב מגזרים שונים ברמות שונות. רוב האנשים יעדיפו הפרדה במלתחות הבריכה, ויהיו כאלה שיבחרו להתעמל בחדרי כושר המיועדים לבני מינם בלבד. באותה מידה זכאית כל אמנית לקבוע לעצמה את מידת החשיפה שבה היא חשה בנוח להופיע. כפיית סטנדרטים הנוגדים את רצונן החופשי של אמניות בעניין כמו הופעתן האומנותית אינו ראוי וגם אינו כדאי.

אם אמנית חשה חוסר נוחות בהופעה בפני גברים, ובשל כך היא מגבילה את חופשיות התנועה, החשיפה והביטוי שלה, האומנות שלה נפגעת וכולנו יוצאים נפסדים. זמרת שחשה לא בנוח, עמוסת עכבות – תתקשה להביע את יכולותיה וכישרונותיה בצורה מלאה. כפי שניטה לקבל יצירות אמנות פרובוקטיביות, מרגיזות או מטרידות בשם חופש האומנות, כך ראוי לקבל העדפות של זמרות ויוצרות להופיע מול קהל נשי בלבד. "אופי ומהות" ההבעה האומנותית מצדיקים הבחנה בין גברים לנשים. ואם הדבר מותר, המסקנה היא שמועדון שמסרב לאפשר הופעה כזו הוא-הוא המפלה.

מעבר לשאלה החוקית-משפטית, יש לכבד את צו המצפון הדתי של הזמרת. עבור חלק מהאמניות, הופעה בפני נשים בלבד מהווה ליבת המחויבות הדתית שלהן. אפשר להתווכח על התפיסה הזו, ולהתפלפל בטיעונים פילוסופיים או הלכתיים – אך סוף דבר, זו השקפתן וזו אמונתן, ואוי לנו אם איננו מסוגלים להכיל בחירה ערכית אישית כזו. האם נרצה לנעול את הדלת בפני ציבור רחב של אמניות ויוצרות דתיות-חרדיות? לשלול את הסיכוי שיוכלו לממש את עצמן, להתפתח, להתפרנס מכישרונן? זו הדרך לקדם נשים בישראל?

יהיו מי שיטענו כי בחירה להופיע רק בפני נשים משפילה ומבזה את ציבור הנשים כולו, ואף פוגעת במאבק הפמיניסטי ובהישגיו. אני מסכימה שקיימים מקרים של הפרדה בין גברים לנשים שאכן יוצרים עליונות, השפלה או חוסר שוויון במובהק. אך לא כל הפרדה היא הדרה, ולא כל הבחנה מכלה את הישגי הפמיניזם לאבדון. אפשר להירגע, להתבונן ולגלות: ישנם מקרים שבהם הפרדה בין גברים לנשים אינה פוגעת באיש, ומאפשרת קיומם של דברים שלא היו באים לעולם בלעדיה. יש הפרדות שאפילו מעצימות נשים. בשם חופש האמנות והביטוי, ובשם זכותו של כל אדם לפעול בהתאם לצו מצפונו, אבקש: תנו לאמניות להופיע כרצונן.

הטור פורסם לראשונה בגלובס